"dauntless " פרק 25

״אנו שמחים לבשר לך על קבלתך לפלג המעורב המכונה ׳נבחרים׳.
טקס ההשתייכות יתקיים באולם הנשפים, בו יערך נשף סימולציות שיבחן את כישוריכם וכן יאפשר הכרה ידידותית מוקדמת.
אל הנשף שיערך מחר בתשע בלילה, יש להגיע בתחפושת של גיבור אהוב.
נשמח לראותך רן פלורן,
על החתום, קסנדרה קיין.״
הקראתי בהתרגשות.
״הוא לא היה צריך לשמוע את זה״ אמר ת׳ור, מצביע על ג׳ב.
״זה היה בלהט הרגע״ התנצלתי.
״וג׳ב הוא איש סוד שאני סומכת עליו״ הוספתי.
״בהחלט, במיוחד אחרי שגם אני קיבלתי מכתב ״ אמר ג׳ב ונופף במכתב כסוף נוסף.
״רואה?״ חייכתי אל ת׳ור וזה גלגל את עיניו.
״בכל מקרה, מי זו קסנדרה קיין?״ שאלתי.
״היא עובדת מוסמכת מהממשלה שמפקדת ביחד עם איזבלה על ה׳נבחרים׳, איזבלה על הקבוצה הקטנה של בית והספר וקסנדרה על כל ילדי הנבחרים בארץ״ הסבירה נעמי.
״העסק הזה הרבה יותר רציני ממה שחשבתי״ מלמלתי.
ג׳ב הנהנן כמבין, פניו מודאגות מעט.
״אז איזו תחפושת תלבשי?״ שאלה נעמי.
״של ת׳ור״ אמרתי בחיוך שובבי.
״את מתכוונת להתלבש כמוהו?״ צחקק ת׳ור.
הבטתי בת׳ור, ידעתי שהוא הבין אותי.
״גאונה שכמוך, היא תתחפש לת׳ור, אל הרעם עם המקבת, הבן של אודין מהמיתולוגיה הנורדית״ אמר ת׳ור כשהכתה בו ההבנה.
״אההה!״ הבין ג׳ב.
״רגע ואיך תשיגי את זה?״ שאל ת׳ור.
״לא חשבתי על זה… אני אאלתר״ אמרתי בפשטות.
״לא צריך, אני אגיד לאיזבלה, היא תמצא לך משהו״ קרצה נעמי.
״תודה״ אמרתי בהתרגשות.
״עכשיו כדאי שתנוחו כולכם״ אמרה נעמי והסתלקה.
נרדמתי על חזהו של ת׳ור בעודי אוחזת בידו של ג׳ב.
הרגשתי שליבי סוף סוף שלם.

התעוררתי בצרחה.
״רן מה קרה לך?״ נלחץ ת׳ור לעזרתי.
ג׳ב הביט בי בבהלה.
התנשמתי בכבדות, פוחדת לעצום את עיני.
״סיוט… סליחה שהבהלתי אתכם״ מלמלתי.
״רוצה לדבר על זה?״ שאל ת׳ור.
״לא…״ לחשתי ושפשפתי את עיני.
עם ג׳ב אולי אבל לת׳ור לעולם לא הייתי מספרת על הסיוט בו אלק מופיע.
איזבלה נכנסה כאשר בעקבותיה שיילין וסילבר.
״קיבלת את המכתב?״ שאלה.
הנהנתי.
״אל תדאגי אני אדאג לך לתחפושת״ היא חייכה.
״גם ג׳ב קיבל״ אמר ת׳ור כבדרך אגב.
״אני יודעת״ השיבה איזבלה.
״גם אנחנו״ אמרה סילבר.
היא ושיילין נופפו בשני מכתבים כסופים.
״באמת?!״ נדהמתי.
״זה די מוזר״ אמרה שיילין והתיישבה לצד ג׳ב.
״מתכננים לנו משהו, אני מרגיש את זה״ טען ת׳ור בלחישה לאוזני בלבד.
משכתי בכתפי וחייכתי, לפחות אינני לבדי.
״קדימה, יש לי פגישה אז תעבירו לנעמי את רשימת התחפושות, אני אארגן לכם אותן ומחר, עדיף שתישארו בבית הספר, אני אדאג לכם לחדרים״ אמרה איזבלה.
כולנו הנהנו בצייתנות והיא עזבה לאחר שסרקה את פנינו.
״אני רושמת״ אמרה נעמי כשבידיה עט ומחברת שורות.
״אני לא צריך״ אמר ת׳ור.
״בטח שכן ת׳ור״ היא השיבה.
״זה מגוחך, אני מגן״ הוא השיב.
״אל תדאגי אני אדאג לו למשהו״ אמרתי בחיוך.
״מממ תרשמי לי רובין הוד״ קראה סילבר בהתרגשות.
״אהבתי״ אמרה נעמי בפליאה.
״ג׳ב?״ שאלה נעמי.
״תרשמי לו מוצארט״ צחקק ת׳ור.
תקעתי מרפק בבטנו, דבר שגרם לו לצחקק עוד יותר.
״אני מסודר, את לא צריכה לדאוג לי לתחפושת״ הוא אמר בנימוס.
״בסדר, כל עוד תגיע בתחפושת״ הוא קרצה לו בחביבות.
״שיילין?״ שאלה נעמי.
״מארי אנטואנט… ממ רק שהיה פחות ראוותני ויותר מודרני, שמלה פשוטה תספיק״ צחקקה שליין בביישנות.
״רעיון מעניין״ אמרתי.
״אני אראה אתכם מחר עם התחפושות, עד אז תשתדלו לא לעשות משהו שיחזיק אתכם לחדר הזה״ חייכה נעמי ויצאה.
״איזבלה דיברה איתכם על העניין?״ שאל ת׳ור לאחר שקט ממושך.
״יסלקו את אלק מבית הספר, התיק הזה יעבור לקסנדרה והוא יסולק גם מה׳נבחרים׳״ אמרה שיילין.
״מה קרה שהכניסו אתכם פתאום?״ חקר ת׳ור.
״זה באמת מוזר״ אמר ג׳ב.
״שיילין בסדר, הרי את ברודפי הצדק ואת אתלטית, יש לך כישורים, אבל בלי לפגוע, סילבר את מציירת, וג׳ב אתה מנגן וכותב…״ אמר ת׳ור.
״אני דווקא חושבת שהם מתכננים משהו שזקוק לכישורים האלה״ אמרתי בעניין.
״הכל יכול להיות… מה שבטוח קארן תהיה שם״ אמרה סילבר.
״נתמודד גם איתה״ חשקתי את לסתי.
״אני לא מבין את זה…״ מלמל ת׳ור בזעם.
הוא נאנח, קם ויצא מהחדר במלמול לא מובן של ״נתראה מחר…״.
״אני חושבת שהוא מרגיש מרומה״ אמרה שיילין.
״זה נראה לו מגוחך״ הסכימה סילבר.
״ת׳ור חווה המון… הוא פשוט לא רוצה לקבל את התחושה שהדברים נעשו ללא משמעות… שמוות של חברי צוות לא קרה ללא שום מטרה״ הסביר ג׳ב.
״הוא לא מזלזל בכם, הוא מזלזל בעצמו… הדברים שהוא עשה כנראה לא מספיקים ומשמעותיים בעיניו, אני הולכת אליו, נתראה מחר״ אמרתי נמרצת וחייכתי חצי חיוך.
״תשמרי על עצמך״ סינן ג׳ב.
שלחתי אליו מבט משמעותי של ׳אל תדאג׳ ואצתי אל הקומה השלישית.
ליבי פעם בחוזקה, התנשמתי בכבדות עם כל קפיצה מעל מדרגה ונעצרתי מול חדרו.
״ת׳ור…״ מלמלתי, מביטה בגופו המכונס.
הוא התיישב על הרצפה, שעון על הקיר בעוד ידיו מסוככות על ראשו ופניו קבורות בין בירכיו.
יכולתי לשמוע אנחות חרישיות, גופו היטלטל בהיסטריה.
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא בכה בפני.
תמיד ידעתי שהוא חזק, כעת מצאתי את אחת החולשות שלו, את הרוח שרודפת אותו בחלומותיו ומסרבת לעזוב את ליבו הלוחם.
דמעות צרבו בעיני, מפני שהבנתי עד כמה חזק הוא היה מעני.
מחיתי אותן בדייקנות, מחליטה להיות חזרה למענו.
ניגשתי אליו, כורעת על ברכי מולו.
״ת׳ור״ אמרתי, מניחה את ידי על גבו.
״לכי!״ הוא מלמל.
״לא״ התעקשתי.
״לכי… לכי…״ הוא התייפח.
״אני לא אעזוב אותך״ קבעתי, ידי מלטפת את גבו, מעסה את כתפו בעידוד.
״אני לא רוצה שתראי אותי ככה״ הוא לחש.
״כשאני רואה אותך כך, אני מעריכה אותך יותר… אני מבינה אותך יותר, אני יודעת כמה חזק אתה למען כולם ולמעני, אני יודעת שגם ת׳ור נורטון יודע ויכול לבכות״ אמרתי בחיבה.
״זה כל כך ילדותי״ הוא נאנח.
״לא זה לא, זה משחרר״ אמרתי.
״כשהייתי ילד, אף פעם לא בכיתי בפני מישהו עד עכשיו…״ הוא אמר בצרידות.
״עכשיו אני יודעת שאתה לא הילד שלא בכה מעולם״ חייכתי.
״זה מראה על חולשה״ הוא מלמל, כאילו מתעב את עצמו.
״זה מראה על רגש ואנושיות״ התנגדתי.
״אני לא מסכן, רן אני לא צריך רחמים ואני מסרב לקבל דווקא את שלך״ הוא התנער מידי.
תפסתי בידי את פניו והרמתי את ראשו כל שיוכל להביט בעיני.
עיניו האדימו, שפתיו הוורודות רעדו, לחייו החווירו והצבע הכסוף הכחול בתוך עיניו דמה לזכוכית דקה בבוקר חורפי.
הסטתי את שערו הפרוע הצידה, חורטת את פניו במוחי.
״אלו לא רחמים!… זה עידוד ותמיכה, אהבה וכל מה שהיא מכילה, זה רצון להראות לך שאתה לא לבד ושאתה לא תמיד צריך להיות חזק בשביל כולם ולהטיל על עצמך את מלוא האשמה והאחריות… זה כדי להראות לך שגם אני יכולה להיות חזקה בשבילך״ אמרתי בנחישות.
הוא הביט בי, דמעותיו זולגות בפרץ בלתי נשלט, מחליקות על ידי ורגלי ומכתימות את הרצפה הקרה.
הוא התעשת, זרועותיו מתהדקות סביב גופי בחיבוק עז, ראשו מונח בין כתפי לצווארי.
״אני לא רוצה שתהיה חזקה בשבילי, לא כי אני חושב שאת לא מסוגלת או מתוך מזלזול… אני יודע שאת חזקה, אבל אני רוצה להיות זה שתמיד יהיה חזק בשבילך, כמו משענת, אני רוצה להיות בטוח ויציב, כמו שאת צריכה״ הוא אמר.
״אתה כזה… אבל אתה צריך את זה גם״ התעקשתי.
״אני לא רוצה רן״ הוא לחש.
״אם הייתי כזה לא היית צריכה את ג׳ב, אני רוצה לנגב לך את הדמעות…״ הוא הוסיף.
״לא אכפת לי, זה לא משנה… אין לך מישהו שיהיה חזק בשבילך, תעזוב לרגע את התפקיד שלך כמגן ותבין אותי, כמה קשה לי לראות אותך ככה״ אמרתי.
הוא הצמיד את מצחו למצחי.
״למה את עוצרת את עצמך מלבכות?״ הוא שאל, מניח את ידו על פני.
״אני מנסה להיות חזקה בשבילך״ אמרתי בקשיחות.
״אני לא יכול לראות אותך ככה… כל כך מרוסנת, בשבילי…״ אמר, עוד דמעות זולגות מעיניו על פני.
״רן… להיות חזקה זה לא רק התדמית שלה… את יכולה להיות חזקה ולהניח לדמעות שלך… ״ הוא לחש.
״אז למה אתה לא עושה את זה?״ שאלתי.
״את יודעת איך תוכלי להיות חזקה בשבילי?״ הוא שאל, מתעלם משאלתי בכוונה.
״איך?״ לחשתי.
״הישארי לצידי כמה שתוכלי״ הוא אמר.
״בתנאי שתעשה את זה גם אתה״ חייכתי, מניחה לדמעותי לפרוץ בזרם חדש.
הנחתי את ידי על פניו, מוחה באצבעותי ביסודיות את דמעותיו בעוד דמעותיי שלי פורצות בזרם שוטף.
בכינו יחדיו, בדמעות מעורבבות ומלוחות, כמו ילדים עם לב אנושי ותמים.