"dauntless " פרק 32

״על סמך מה את אומרת דבר כזה רן?״ מרון נשמע מזועזע ועל אף נימת קולו היציבה יכולתי לחוש במעט רעד והיסוס, בהלה סמויה.
״שמעתי אותך ואת החברה הקטנה שלך בשירותי הבנות, לא מעניין אותי אם אתה גיי או לא… תתרחק מסילבר״ דרשתי.
״תראי… אני יודע עד כמה רע זה נשמע אבל בסילבר אני לעולם לא אפגע, אני יודע כמה היא סבלה ואני אנושי, לא ארצה לפגוע בה עוד יותר״ אמר מרון בשכנוע.
״בגלל שאתה יודע עד כמה היא נפגעה ובגלל שאתה לא רוצה לפגוע בה, מה שאת עושה עכשיו, העמדת פנים הזו שתתגלה בסופו של דבר… זה יכאיב לה יותר מכל״ השבתי בדאגה.
״לא התכוננתי לעשות את מה שעשיתי… זה פשוט קרה… האמת שעשיתי את זה כדי להכיר את סילבר, לפגוש מישהי שאוכל להכיר אותה באמת, בצורה הכי פתוחה שיש״ הודה מרון.
״מרון, כל סוד מתגלה בסוף… ואולי באמת הצלחת להכיר אותה כי אני רואה עד כמה אתם נינוחים אחד עם השנייה אבל תחשוב, אולי אתה מכיר אותה אבל היא… היא העיקר, והיא לא מכירה אותך באמת, כרגע היא לא מסתכלת עלייך באותו אופן, ברגע שתגלה היא שוב תרגיש מרומה… והפעם אני לא יודעת למה זה יגרום לה…״ גוננתי על סילבר בנחישות.
״אני מבין רן… אבל… אני חושב… אני די בטוח שאני מתחיל לחבב את סילבר והייתי רוצה לפרוץ את כל המחסומים בנינו לפני שאתוודה… האם תוכלי לתמוך בי רק הפעם?״ שאל מרון בתקווה.
״אתה לא באמת מבקש ממני את זה עכשיו…״ הסתייגתי המומה.
״אני מבטיח להסביר לה את הסיבה האמיתית!, אני מבטיח לך שאחרי שהיא
תבין היא תהיה מאושרת, הרי זה מה שאנחנו רוצים נכון?, את האושר של סילבר… ואני רן, אני יכול להסב לה את האושר הזה שאת רוצה בשבילה…״ הוא הרצין, נאבק לשכנע אותי לתמוך בו, עיניו הכחולות כקרח והירוקות הבהירות ננעצו בעיני בתובעניות.
בלעתי את רוקי במתח.
״קודם ספר לי מה הסיבה האמיתית, אם היא מוצדקת אני אאמין בהבטחתך״ אמרתי בקשיחות.
״בסדר, בואי איתי…״ הוא לפט בזרועי והוביל אותי אל מחוץ לשער בית הספר.
״לאן בדיוק?״ נבהלתי.
״את תראי כשנגיע״ אמר את מילתו האחרונה.
נסענו על האופנוע השחור והמאיים של מרון דרך העלטה המעוטרת בניצוצות זהובים והחמימים שמנורות גבוהות הפיצו והנחו את דרכנו.
עיני נפערו באימה כאשר נעצרנו מול בית הקברות המחוזי.
מרון אחז בזרועי והוביל אותי דרך הקברים השקטים והצפופים, בין שיחים סבוכים ופסלי מלאכים מאיימים, מלאי רחמים, אל השורה האחרונה לצד עץ אשוח ונוף נעים של נהר כסוף, בו השתקף הירח המלא וכוכב הצפון.
״למה הבאת אותי לכאן?״ מלמלתי בהיסוס.
מרון הביט מטה במבט אטום, מחוסר רגש.
״בגללה…״ סינן והצביע על הקבר שמול רגלינו, הבעתו הייתה חלולה.
עקבתי אחר עיניו ועיני נפערו.
׳ארין אדאמס׳, זהו השם שנחקק על המצבה החלקה כשיש, עלי כותרת של אדמוניות שנבלו נראו על הקבר.
״היא נפטרה לפני שלוש שנים…״ מלמלתי לעצמי.
״כשהיינו בני שש עשרה״ הסכים מרון.
הבטתי בו בדאגה.
״זה זר הפרחים האחרון שהשארתי לה״ טען מרון, כרע על ברכיו ונגע קלות בגבעולים ועלי הכותרת שהתפוררו תחת אצבעותיו.
הוא מולל אותם באצבעותיו ושאף את ריחם.
״הראשון והאחרון…״ הוא לחש.
״אהבת אותה מאוד, אני מניחה… אני כל כך מצטערת מרון״ מלמלתי, מוחה דמעה שהעזה לזלוג מעיני.
״אהבה משמעותה לעולם לא לבקש סליחה, שמעת את זה פעם?… מאז שהיא אמרה לי את המשפט הזה… שנאתי שאנשים הצטערו באוזני על מותה… וכשאני עצמי, סירבתי להצטער כבקשתה האחרונה״ הסביר מרון.
״תספר לי?״ שאלתי בחשש, כורעת לצידו ומביטה אל השמיים האפלים.
״ארין ואני הכרנו בשל קרבתן של האימהות שלנו… היינו חברי ילדות, למדנו יחד ביסודי וסיימנו יחד את התיכון… בתור ילדים היינו כמו אחים, חברים למשחקים תמימים, ביסודי נהגנו להתחרות אחד בשנייה, להשוות מי חזק וחכם יותר ויותר מכל, להציק אחד לשנייה ולהקניט… היינו בלתי נפרדים… החשיבות שלה בעיני לא הייתה שונה משל חשיבות של בן משפחה והאמת אחרי שהחלטנו להתקדם מעבר לידידות הופתעתי שהיא יכולה להיות הדבר החשוב לי ביותר, היחיד שהייתי החוש להגן עליו בחיי…״ הסביר מרון.
״אבל?״ שאלתי בלחש.
״אבל… הגורל הוא… הוא אכזר ואירוני…
היה לי כל כך בטוח שחיי ימשיכו רק איתה, בגיל שש עשרה… אני יודע שזה נשמע כל כך מוקדם ומעט פזיז אבל היינו בטוחים שנרצה להתחתן בעתיד, אז התארסנו… הזמן עבר וגם גויסנו לפלג הנבחרים… היא מתה במשימה הראשונה שביצענו… הם תפסו אותה, האויבים של קסנדרה כדי שהיא תיתן את השליטה על הפלג למנהיג אחר… אחרי שתיים עשרה שעות שחשבנו מה לעשות נודע לנו שהיא התאבדה.״ אמר מרון, דמעות מנצנצות זולגות על פניו ונוחתות על הקבר הבודד, מלא המשמעות.
הבחנתי כי אני בעצמי בוכה ביחד איתו.
אותם אויבים שניסו להפיל את סמכותה של קסנדרה הם לא שונים מאלה שינסו לתפוס את מקומה כאשר זו תוריש לי אותו ואני… האם אצטרך להתמודד עם אובדן שכזה?.
״היא התאבדה, את מבינה?, למען הפלג, למען קסנדרה… בטח שלא למענם או למעני… אני בטוח שהיא חשבה שהיא לא תוכל להינצל, אבל זה היה מעשה כל כך פזיז… היא לא סמכה עלי… היא לא האמינה שאבוא להציל אותה… ואני זה שהיה אמור למות, לפחות למענה… אני כל הזמן חושב מה היא חוותה שם לבד… אם היא ידעה כמה זה אצילי ואכזרי?…״ התייפח מרון. 
חיבקתי אותו בחוזקה, מניחה לו למים הסוערים והגועשים שבתוכו לפרוץ את הסכר האיתני שמנע מהם זאת, עד כה.
״עכשיו אני מבין שאני היחיד שהאמנתי שלעולם לא ניפרד, היא… הייתה יותר מציאותית ממני״ הוא משך באפו.
משכתי באפי גם אני, טופחת על גבו בעידוד.
הוא התנתק ממני בחצי חיוך.
מחיתי את דמעותיו בכף ידי.
״מאז… חייתי באופן הזוי, שתקתי יותר מידי זמן, ממלא אחר הוראות הפלג, פורק את כעסי באימונים, מחפש משימות אובדניות, ולאחר שנודע לי על קיומם של השדים מפי קסנדרה בגיל שבע עשרה, זו הפכה להיות המטרה החדשה שלי… היא סיפרה לי כי הרגישה מחויבת וגם ידעה שאין לי מה להפסיד… כי הפסדתי הכל.
מה שראית או שמעת בשירותי הבנות… כל זה לא נעשה מרגש, נהייתי מכור לסטוצים רק כדי לחוש חום גוף של אישה, כאילו חיפשתי מגע שיהיה יותר ויותר מוכר לשל ארין…״ הסביר.
״באשר לסילבר…״ חיוך עלה על שפתיו כשהזכיר את שמה.
״היא לא ארין והמגע שלה שונה… אבל יש בה משהו חי ומת גם יחד, משהו שרציתי להשאיר חי, אמיתי וטהור מהרגע הראשון שבו היא גרמה לי לבלוע את כל המילים שרציתי לומר… אני מנסה להתאושש ואני צריך אותה כפי שהיא צריכה אותי, מבינה?״ שאל.
״אני מבינה… העובדה שאתה גיי בהחלט תורמת לכל העניין של הטבעיות והאמיתיות אבל… תשתדל למהר, למענה ולמענך״ אמרתי וטפחתי על כתפו בחמלה.
הוא הנהן ומחה את הדמעות שנקוו על לחייו.
״בוא נחזור…״ מלמלתי.
״תלכי לאופנוע, אני כבר מגיע״ טען.
הנהנתי ושבתי על עקבותיי, שומעת את קולו רועד כשאמר מילות פרדה אחרונות,
״שלום ולא להתראות, ארין שלי״.
הטלפון שלי צלצל כאילו רוטן.
״ת׳ור?״ עניתי.
״רן, איפה את?!״ שמעתי דאגה בקולו.
״זה סיפור ארוך אבל אני בסדר, מרון בדיוק מחזיר אותי לבית הספר״ אמרתי מנסה להרגיעו.
״מה לעזאזל את עושה עם מרון?״ נדהם.
״למה לא?, הוא ידיד והוא גיי אז תפסיק לדאוג״ חייכתי לעצמי.
״בסדר… אני מצטער על הפאניקה, תחזרי מהר בבקשה״ אמר באי נוחות.
״קרה משהו?״ שאלתי.
״מממ…״ הוא השמע מתלבט.
״ת׳ור הכל בסדר?״ נמלאתי חרדה.
״אני תוהה אם את מעדיפה לשמוע את הבשורה עכשיו…״ הוא מלמל.
״איזו בשורה?, אתה בסדר?״ שאלתי, שטופת אימה.
״הכל בסדר, חוץ מהעובדה שאיזבלה ואבא שלי הכריזו על חתונתם״ אמר ת׳ור באנחה.
״מה?!״ נשמעתי מזועזעת.
הטלפון החליק מידי לצד מצבה אפורה.
הרמתי אותו ונאנחתי בתשישות כאשר הבנתי שהשיחה התנתקה.
עיני נטו אל עבר המצבה, קוראות את השם שנחרט עליה: ג׳רי, אבא של לוריאן.
הוא נפטר…
נשמתי בכבדות, מסוחררת מעומס ידע.
״אלוהים אדירים״ לחשתי אל תוך הלילה.