"DAUNTLESS" פרק 35

"DAUNTLESS" – פרק 35

עינוי.
זו המילה המושלמת לתיאור הרגשות שלי.
אני מעונה, נלחמת ביני לביני, הרצון לחזור בי מדברי הצטבר בתוכי אט אט ונעשה תובעני, הכאב כמעט והותיר חור בליבי.
בלעתי את רוקי באיטיות, בכבדות, כאילו מהרגע שת'ור הפסיק להביט בי, כל האוויר בעולם שלי אזל והדבר היחיד שנשמתי היה פחמן דו חמצני שכלל לא הצליח לאפשר לגופי לקיים את תהליכי החיים שלו ולאפשר לי לחיות בנינוחות.
ת'ור היה חלק גדול מהעולם שלי, מהחיים שלי, אדם שהזדקקתי לו יותר מכל… ומה עוללתי?, הנחתי לו ללכת.
לא, לא הנחתי לו… דרשתי ממנו שירפה, שיחדל לאהוב אותי, שיעזוב את ידי ויאפשר לי ללכת, לפצל את דרכינו הגורליות שהאמנתי וציפיתי שלעולם יצטלבו יחדיו.
החתונה הייתה קטנה וחגיגית להפליא (בהתחשב בעובדה שהייתה ביער הנמצא בשטח בית הספר), כמעט קסומה היה אפשר לומר… הכל היה עטור בצבע לבן, הכלים נצצו באור השמש, כולם היו שמחים ורעננים, האווירה עצמה השרתה תחושה של חוסר דאגות ואושר נצחי.
אולם בתוכי התחולל כאוס נוראי, חורבות והרס בגופי, רגשותיי השתוללו וגופי רעד בחוסר החלטיות, הלוואי שגם אני, כמו כולם, יכולתי להידבק בתחושה המפתה הזו, לשכוח מהצרות בעולם ולשקוע בשמחה, חיוך וצחוק שיפיגו את כל הכאב.
אולם, הכאב היה גדול יותר ואכזרי יותר משציפיתי, הריחוק והקרירות שהופיעו לפתע והמרחק הרב בני לבין ת'ור, כל זה כאילו היה חור שחור עצום שבלע את כל הסביבה והחלל שהקיף אותי וגרם לי להתרכז אך ורק בו.
התנועות שלי נעשו רובוטיות, נטולות רגש או רצון, פעולות פשוטות שהמוח שלי ציווה עלי לעשות כדי להמשיך להיראות אנושית ולהסתיר את העובדה שהייתי משותקת, מלאת חרטה ועל סף עילפון ובכי היסטרי.
בראש מורכן ובסוג של חיוך משונה של שפתיים שנמתחו לפס וורוד דק ומהודק העברתי את הטבעת לאיזבלה וכך גם עשה ת'ור כלפי אוריון.
הקשבנו לחילופי הנדרים ולהתרגשות הקהל המאושר, הלבוש בחגיגיות.
השפלתי את מבטי אל נעלי, ממצמצת בעיני כדי לשדל את דמעותיי להיעלם.
לרגע אחד… קלוש וזריז… עלתה בראשי תמונת העתיד שחשבתי שיצופה לי ולת'ור… שנינו עומדים אחד מול השנייה, על החול החמים, כאשר הים הכחול המנצנץ באור השמש הזהוב נשקף לעינינו וסובב אותנו ואת הקהל המורכב מקרובים ויקירים בלתי נשכחים, שנינו מחליפים נדרים בהתרגשות, עונדים טבעות צנועות אך יפיפיות בעיצובן וחותמים את עתידנו בנשיקה גורלית.
'את כזאת טיפשה…' שבתי וסיננתי זאת בליבי, מוחה כל זכר לתקווה קלושה שבעבר היה לה סיכוי רב יותר להתגשם.
ברגע שפרשנו אל השולחנים, מעמיסים אוכל אל צלחותינו, ת'ור כבר נעלם מזווית עיני ומצאתי את עצמי נשענת על עץ אלון כאשר שיילין לצידי, מכרסמת לה בשקיקה חתיכה עסיסית של בשר.
"רן?" קולה העיר אותי למציאות המרה, כאשר היא נופפה מול עיני בידה.
"אה?, כן?, שאלת משהו?" התנערתי וצבטתי את גשר אפי.
"שאלתי… מה קרה בינך לבין ת'ור?" היא חזרה על שאלתה.
בלעתי את רוקי שנית, אולי בפעם המאה וחמישים מזה היום הזה.
"זה נגמר" אמרתי, מנסה להקל ראש ולשוות לקולי נימה של פשטות וקלילות.
"את בסדר?" היא שאלה בדאגה, כמו חברה אמיתית שמזהה כאב הניכר על פרצופיהם של אנשים, מבלי לחקור או לחטט היא ניגשת ישר למצבי הנפשי.
"אני אהיה בסדר" זה כל מה שיכולתי לומר והופתעתי שהצלחתי לחלץ משפתיי היבשות והדביקות חצי חיוך מעודד.
אולי אני באמת אהיה בסדר אחרי הכל…
"אני מצטערת.. על מה שקרה בינך לבין ג'ב…" פלטתי, אך ההתנצלות ללא ספק הייתה כנה.
"זה בסדר…" היא נאנחה.
"לא זה לא…" התנגדתי.
"רן?… מה את רוצה שאגיד לך?… שאני כועסת ופגועה, שהייתי מאושרת ובגלל נוכחותך הוא עזב אותי והאושר שלי נעלם וכל התקוות והחלומות שלנו יחד התנפצו לי מהרגע שהוא אמר את המילים שהפרידו בנינו ויצרו סדקים בליבי?… זה מה שאת רוצה?… זה נכון רן, אבל… זו לא אשמתך ולא אשמתו, פשוט ישנם דברים שנועדו להיות וישנם כאלו שלא… וגם, לא תמיד מי שנועדת לו יישאר לצידך לנצח…" היא אמרה בחכמה.
"את צודקת… אני מבינה מה את מרגישה, באמת… זה מה שמתחולל בתוכי עכשיו… אבל שיילין, אני לא נפרדתי מת'ור כדי להיות עם ג'ב, אני לא כזאת… ואני שמחה ומודה לך, שאת חושבת כבוגרת ולא מאפשרת למצב להפריד בנינו כחברות" אמרתי בהקלה.
"אחרי כל מה שעברנו?, ועוד בגלל בן?, אני לא כזאת שטחית ואנוכית, את יודעת…" היא טענה בגיחוך והניפה את ידה בביטול.
פלטתי גיחוך, מכיוון שזה כל מה שיכולתי להוציא מפי, צחוק לא יופיע… לא בזמן הקרוב.
סיירתי בין האורחים, שמחה שהתמונות כבר נלקחו לפני שההבעה שלי הפכה לכה עגומה.
השתדלתי להתרחק מכולם ומצאתי לעצמי פינה שקטה שכללה ספסל עץ שהמקיף אל אגם שמימיו צלולים ושפריריות אדומות ומשונות התעופפו ממעל, גוחנות מעל חבצלות שנפרסו על המים כאילו היו מרבדים.
"אני יודע שהסמל למקום הזה מבהיר שאינך חפצה בחברה אבל… תרשי לי?" הקול נשמע מימין ואני הפניתי את ראשי באיטיות, תחילה מרוגזת על זה שהפר את השקט המועט שהרווחתי לעצמי, אך התחושה השתנתה לחמלה כאשר דמותו של ג'ב נגלתה לעיני.
"אתה תמיד רצוי" אמרתי, שפתיי לא נעו אך עיני הביעו חביבות כלפיו, טפחתי על המושב הריק לצידי כמסמלת לו לשבת לצידי.
"תודה…" הוא התיישב באנחת רווחה.
השקפנו על הנוף שנגלה לעינינו, היינו מוגנים בים גזעי עצים רבים ואור קלוש של שמש הצליח להסתנן ולחדור בין הענפים העבים, הצפופים והעקשנים.
"זה מקום טוב" פתח ג'ב.
"למה הכוונה?" שאלתי באדישות שנבעה מריקנות.
כעת הבנתי את אדישותו של ג'ב שנפגשנו תחילה, לפני שלמדתי להכיר אותו.
הוא לא הצליח לזכור בשיילין וחלק מהעובדה שהוא לא הצליח לשבות את ליבה ולשכנע אותה לחדור לחייו, לא משנה כמה הוא חפץ בכך, כל זה, הביא לתחושת ריקנות מתסכלת ומעיקה.
כמו שחשתי אני, כאשר דחפתי בכוח את האדם האוחז בליבי, החוצה מחיי.
"המקום שקט… עד כמה שהוא שקט, הוא מאפשר לנו להתמודד עם הרעש שיש בפנים" השיב.
"פענחת את הסוד שלו" אמרתי בחיבה.
"לא… לא שלו, שלך… זה שאת שומרת בפנים ומנסה להתמודד איתו לבדך" הוא הרצין.
"אני בסדר גמור" אמרתי, בניסיון לשכנעו ולגרום לו להניח לנושא.
"העינוי נראה ברור על פנייך, ה'בסדר' שאני רגיל לו ממך שונה מאוד מה'בסדר' שאת טוענת ששרויה בו עכשיו…" התעקש ג'ב.
"אתה יכול להניח לזה?" שאלתי ישירות בעגמומיות.
"לא רן!, אני לא יכול להניח לזה…" הוא מחה ונעמד.
לא הבטתי בו, יכולתי לתאר בדמיוני את הבעת פניו הכעוסה, הדואגת והלא מסופקת.
"תפסיק לגרום לי להתפרק בפנייך כל הזמן…" פלטתי באי נוחות.
"רן… אני לא כופה את עצמי עלייך… אנחנו חברים קודם כל… והתפקיד של חברים הוא לדאוג אחד לשני, לכן גם אם זה לא מוצא חן בעינייך אני אמשיך לדאוג…" אמר ג'ב וכרע ברך לפני, נושא אלי מבט מלא תקוות.
"לא הפעם…" מלמלתי.
"את לא צריכה לומר את המילה הזו… אני מודע למצב…" הוא הניח את ידו על לחיי, אגודלו ליטף אותה בשבריריות.
דחיתי את ידו, מעיפה אותה הצידה, בתקיפות אך בעדינות.
"היד הזו… היא זו שגורמת לדמעות שלי לאבד את הריסון" אמרתי, מביטה בידו באשמה.
"היד הזו… מנסה לעזור לך להירפא" הוא השיב.
"אני יודע מה את מרגישה רן, גם כשאת שותקת ומתנגדת לי, אני יודע ומבין…" הוא הסביר.
"זה כואב… כמו מחטים, כמו סחבה שסוחטים, כמו חלון שהתנפץ לרסיסים, כמו משהו שנמחץ תחת נעל, הוא נחמץ ומתכווץ בכאב…" הוא מלמל, מניח את ידו על ליבי וחש בפעימותיו.
נשמתי בכבדות, קולי רועד.
"אני חושש שאחרי היום, אני לא אשוב לראות או מחייכת או צוחקת בגללו…" הוא לחש.
"אין לך ממה לחשוש…" מלמלתי בצרידות, דמעות עלו בעיני ללא בושה, רומסות את כל מנגנוני הריסון שהתאמצתי להציב לעצמי.
הנחתי את ידי על פני בכדי להסיר אותן.
ידיו של ג'ב נחו על אצבעותיי, משדלות אותן להרפות, אך התנגדתי כאשר נשענתי במחאה לאחור.
"בשבילך, כדי שגם אתה לא תסבול מהעצב שלי… אני אתאמץ לחייך" סיננתי לבסוף.
"אני מודה לך…" זה כל מה שאמר והניח לי להתייפח בשתיקה בודדה.
"אז זה מה שתכננת מההתחלה?" הקול נשמע משמאל.
קפצתי בבהלה למשמע הקול, ליבי נחמץ בחזי, כל גופי כאב ורגלי נעשו שותקות, זרועות באדמה.
ת'ור עמד בדריכות כמשחר לטרף, באגרופים קמוצים, בהבעה מיוסרת ושיער פרוע.
"זה לא מה שאתה חושב…" התגונן ג'ב ונעמד מולי.
"אל תגיד לי מה אני חושב… כל ההתקרבות שלך אליה, כל הזיוף שבהשתנות שלך כדי שאסלח לך, כל זה כדי לתפוס את מקומי?, פשוט ערבת לי ולה, ממתין שיקרה משהו ואלך כדי שתוכל לתפוס את מקומי ולנסות לשכנע אותה להרפות ממני!" זעם ת'ור.
"שטויות ת'ור… אתה לא חושב בהיגיון, אל תוציא את הכאב שלך עלי!" השיב ג'ב באיפוק.
"כמובן, כמובן… כי חוקי המשחק המלוכלך שלך אומרים שרק היא יכולה לפרוק בפנייך את הכאב שלה?, ואל תגיד לי שהכאב לא קיים!, אתה לעולם לא תצליח למחות אותו" זעק ת'ור.
"רק אני אצליח, רק אני" הוא הדגיש את דבריו, מביט בי בעיניים רושפות עקשנות ופגיעות.
זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי אותו כה מחוסר רסן ובאיבוד שליטה הרסני שכזה.
"לג'ב אין השפעה בכל העסק הזה, הוא רק ניסה לעזור…" גוננתי עליו, מנסה להיראות יציבה אך הדמעות המשיכו לזלוג על פני ולהחליק על צווארי.
"רן… כמה השפעה יש לו עלייך?!" ת'ור נשמע מזועזע, כאילו חיפש את התירוץ שיצדיק את דבריו.
"לא קיים כזה דבר!" מחיתי.
"הוא נפרד משיילין בשבילך… מה עוד לא ברור?, אילו עוד הוכחות את רוצה?… זה הוא שמנסה להפריד בנינו, בגלל זה אמרת את מה שאמרת!" טען ת'ור בפרץ של טירוף.
"אתה משוגע… אמרתי לו 'לא'!… נפרדנו לא בגללו… נפרדנו בגללי, מתי תבין?" נאנחתי.
"נפרדנו כי את אוהבת אותו" התעקש ת'ור ומלמל את המשפט עוד כמה פעמים.
"שקר…" לחשתי, מודעת לכאב של ג'ב כאשר ישמע את מילותיי.
"ת'ור, אני לא כופה את עצמי כשאני לא מוזמן, תהיה בוגר ותרפה… אם היא לא מעוניינת קיימת סיבה מוצדקת-" אמר ג'ב ונקטע.
"סיבה מוצדקת?, אה אה… שמעתי את הסיבה המוצדקת, שקר אחד גדול ומנופח… תחזרי בך!" דחק בי ת'ור.
"בוא נלך…" אמרתי מפוחדת ואחזתי בידו של ג'ב.
"אתם לא הולכים לשום מקום, לא יחד… את באה איתי…" התעקש ת'ור ולפט את ידי השנייה.
"תעזוב!" צרחתי על אף שנלחמתי ביני לביני.
"אם תבחרי בו על פני, עוד פעם אחת, אז זה באמת נגמר בנינו…" הוא לחש לי בקול מקפיא אך עיניו הביעו ים שחור של ייאוש.
"אני מצטערת ת'ור…" שחררתי את ידי באי רצון והנחתי לג'ב למשוך אותי הרחק מדמותו הגלמודה של ת'ור.
"הלב של שניכם כמו פסלי קרח… אתם חייבים לחיות תחת אותו סביבה קרה שתאפשר לכם להתקיים ולשרוד, אך ברגע שהסביבה מתחלקים ואינכם חולקים אותה יחדיו, הלבבות שלכם נמסים והגוף שלכם קורס…" אמר ג'ב כאשר נעלמנו מזווית ראייתו של ת'ור.
"אתה לא צריך לומר את זה…" ניתקתי את ידי מידו.
"אל תהיה אמיץ בשביל שנינו" אמרתי.
"אני קודם חבר של שניכם… הכאב יבוא מאוחר יותר…" הוא נאנח.
קול נפץ ונפילה עזה זעזע את האדמה שלרגלינו, חשתי אותה נעה ברשרוש תחת אצבעות רגליי ולפתע איבדתי את שיווי המשקל ונאלצתי להיתמך בזרועו של ג'ב.
לפני שנאמרו התהיות ומילות השאלה, קולי נדם והשתנקתי למשמע הקול.
זעקות ההמון נשמעו בקרבת מקום אך זאת שהתעלתה על כולם, הייתה הזעקה של שיילין שנשמעה למרחקים.
ג'ב ואני החלפנו מבטים חרדים.
"שד" הסכמנו יחדיו, 'ולא סתם שד' הוספתי בליבי.
האצנו את צעדינו בחזרה אל מרכז הרחבה, שם כולם שהנחתי שמודעים לקיומו של השד שדרגתו הייתה חמש בסולם הדרגות הרשמי, החלו לזרוק עליו כלים וכל דבר שהיה ברשותם, חלקם מסתתרים, חלקם משתמשים בקישורים.
איתרתי בעיני את מרון שנלחם כמגן על סילבר שידה נפצעה, כנראה כאשר נהדפה מעוצמת ההתפצחות של השד מהקרקע.
ת'ור חג על ראשו של היצור המזוויע, מנסה לדקור את עיניו.
"שיילין!!!" זעקתי באימה.
גופה השברירי הוחזק בידיו העצומות והירוקות של השד המבחיל שדמה במראהו השעיר לטרול.
שערותיו היו מעיין זרועות של ידיים נעות שנשלחו למרחקים וחוללו הרס ואובדן בכל אשר נגעו.
ת'ור נעץ שני סכינים בעיניו של היצור ואלו העלו דם סמיך וסגלגל בעל סירחון שהגיע לאפי.
הריח דמה לריקבון של עצמות.
"לא!!!" שמעתי את קולם זועקים, או שמה היו אלו זעקותיי שלי שהצטרפו לזעקות חבריי.
עיניה של שיילין הביטו בעיני בפחד משתק ובאומץ שנכפה עליה.
החזרתי לה מבט מלא תקווה, ייאוש וחרדה.
היצור קירב את גופה אל פיו וזו נמחצה תחת שיניו.
עיניה התגלגלו בחוריהן, איבדו מהכרתן והביטו בעיני בריקנות נצחית.
פצחתי בבכי שטלטל את כל גופי וכפה עליו מציאות מלאה בעצמות קבורות.