"DAUNTLESS" פרק 36

"DAUNTLESS" – פרק 36

בצרחה נואשת שגזלה את כל האוויר מריאותיי וכמעט וקרעה את מיתרי קולי, קרעתי את גופי מזרועותיו המגוננות והשבורות של ג'ב ואצתי אל עבר השד.
דם בכל מקום, ניתח לכל עבר, יותר שלוליות בהם דרכו ידי, דמה של חברתי הטובה.
זו שהספיקה להצילני בזמן ואילו אני… הייתי איטית מידי.
שיילין… אני כל כך מצטערת.
הנקמה, על אף שכלל לא תמכתי בה במקרים מסוימים, כרגע נראתה לי האפשרות היחידה שבה אוכל להשתמש כדי להשתוות לשיילין ולגמול לה על עזרתה, נקמת דם מתוקה, שכלל לא תספק אותי אך תאפשר לשיילין לנוח על משכבה בשלום.
וכרגע לא היה לי אכפת אם הנקמה תחזור, כמו בומרנג אדיר ומסוכן, כל שחלף במוחי היה רצון להרוג.
לקטול, לשחוט, לרסק, לשבור, למעוך, לשפד, לנפץ, לנעוץ, להכאיב, לענות, לחולל הרס ואובדן… לזרוע מוות.
עיני איתרו את נקודת מקור הכוח של הייצור שהופיע בין גבותיו, במרכז מצחו, היא סומנה במעין מערבולת צבעים של סגול דהוי ולבן.
זינקתי בתנופה אדירה, שולפת את החץ הזהוב הקשור לנעלי, בו ביצעתי את ההרג הראשון שלי והנה השני, ממש ובא.
בעודי צורחת את נשמתי, פולטת את כל הזעם, המתח, הצער והאובדן שהצטבר בתוכי, נעצתי בחוזקה את קצהו החד של החץ בנקודת מרכז הכוח, בול פגיעה.
גופי נמצא שריטות וחתכים מדממים שעדיין לא נקרשו, שמלתי העלתה אפר ולכלוך אדמה ונקרעה לגזרים לא מאוזנים באורכם, שפתיי רעדו ברטט של כאב, שפתי החתונה נחתכה, פניי נמלאו זיעה, זרועותיי, רגלי וצווארי… כולם היו ספוגים בדמה של שיילין שדבק בעורי, כאילו משגיח עלי שאסיים את משימת הנקמה, בדיוק כמו המבט האחרון שהופיע בעיניה של שיילין, שנייה לפני שגופי נקרע לפיסות בשר טריות, הדם הזה… כמו העיניים האלה… חיפש מקור אחיזה אחרון שאפשר לשאוב ממנו אומץ.
השד זעק בכאב ובאימה, פיו מרפה משרידיו גופה הנותרים של שיילין שצנחו ברפיון על הארץ, לרגליו, מתבוללים בשלולית דמה שלה.
אוזני החילו את זעקתו בכאב עז שכלל לא השתווה לזה שהתחולל בליבי.
רגלי נתלו על כתפיו, נעצתי את עקבי החדים בבשרו הקשה כשריון, בעוד ידי אוחזות בחץ הזהב, מטמיעות אותה עמוק במצחו.
בכוחות אחרונים שהפתיעו אותי, השד העיוור נאבק בניסיון להינתק מגופי הנעוץ בגופי.
הדבר היחיד שחלף בראשי זה עתה, הייתה החלטה נחושת אחד, 'אם אני אמות, אתה תמות ביחד איתי, ביחד עם שיילין…'.
אצבעותיו העצומות, העגולות, המחוספסות והמגושמות הצליחו לקרוע מעלי אך ורק חתיכות בד שהחל לנשור משמלתי ולחשוף את עורי.
במהרה חברי נזעקו לעזרתי.
בשל אי יציבות גופו של השד הטרול, חשתי ברגלי הנמסות תחת פרצי הצבע במכחולה של סילבר, בעוד אצבעותיו שנתפסו בי נעלמו לפתע, כאשר מרון כרת כל אחת ואחת מהן.
ואז המנגינה הגיעה לאוזני… מלאת צער אך איתנה בכוחה וזו, שיספה את ראשו של הייצור.
ת'ור התנדנד ממעל ולאחר מכן זינק מטה, זרועותיו נתלות סביב מותני, ידו לפתה בחץ שאחזתי ובמשיכה אחת הוא ניתק את רגלי מהבשר המדמם.
"קח אותה!!!" שמעתי את קולה של סילבר זועק בדמעות.
ת'ור ואני שגופינו שזורים יחדיו כגוף אחד מצאנו את דרכינו מטה כאשר החץ החליק מטה וחצה את כל גופו- המדמם, המעלה סירחון והמת- של הייצור לכל אורכו, עד שרגלינו חשו באדמה ונעמדו, מאזנים את משקלנו.
לפתי את החץ הזהוב, המהול בדם שהחל להיקרש ובהתייפחות נזעמת ניתקתי אותו מחתיכת בשר מפעפעת שהחלה נמסה ונבעלת בתוך עצמה.
"אל תסתכלי" זרועותיו של ת'ור נכרכו סביבי, כענפי עצים נוקשים הם מנעו מגופי לנוע קדימה.
"שחרר" אמרתי בערפול חושים.
הוא לא הרפה אפילו מעט מאחיזתו.
"שחרר!" זעקתי ובכוח משונה שלא חשבתי שקיים בי הצלחתי להדוף את זרועותיו ומצאתי את עצמי רצה קדימה אל מה שנותר מגופה של שיילין.
סילבר בכתה אל תוך כתפו של מרון וזה נראה מושפל ומלא אכזבה כלפי שיילין, אכזבה על כך שלא היה ביכולתו להצילה בזמן.
ג'ב עמד משותק והביט כיצד חלקי גופה נעטפים ומוכנסים לשקיות.
כאשר הגעתי היא כולה נארזה, נסתרת מעיני הדומעות, יכולתי להבחין בקצוות משערה הזהוב מציץ משולי השקית.
כרעתי על ברכי, מתייפחת בחוזקה, דמעותיו ניתקות מעיני וצוללות היישר לשלולית הדם שבעבר הרכיב את החברה הטובה שלי.
"זה בלתי אפשרי… חומות ההגנה פתאום נפצו?" שמעתי את אוריון מקלל חרישית.
איזבלה בכתה בפרצי רעד שטלטלו את גופה, שמלתה הלבנה הוכתמה כל כך עד שלא נותרו פיסה אחת וזעירה של לובן שהותירה זיכרון מהמאורעות השמחים, המלאים אושר שאירעו שעה קודם.
שמעתי מלמולים משונים, "הם הצליחו לחדור!" אמרו בחרדה, "לא היו מספיק מגנים" התגוננו, "בשטח בית הספר, שד מדרגה חמש, דבר כזה מעולם לא אירע!" נבהלו, "הם מתרבים…" קבעו…
תפסתי בידו של ג'ב, שבפעם הראשונה הייתה קרה כקרח.
"אני מצטערת… אני מצטערת…" התנצלתי מבין יפחותי.
אולם ג'ב פשוט עמד שם, לצידי, מבטו נישא הרחק מכאן, אובד במחשבות ובתחושות ריקניות של חוסר אונים ומוות נוסף.
הסבתי את מבטי לאחור, כולי מתנשמת בכבדות, פי פולטת נהמות חרישיות, יבשות ומקטועות חלקית.
נשאתי את מבטי אל דמותו של ת'ור, תמיד היה בו משהו שעורר בי תקווה.
אך הפעם, גם הוא, הביט בי בחוסר מעש ובהתפרקות וסב על עקבותיו, מפנה לי את גבו.
בראייתי המטושטשת מרטיבות שלא חדלה או התייבשה לרגע, עקבתי אחריו בעיני, עד שדמותו נעלמה בערפל הסמיך.

הלוויה נערכה בבית הקברות המחוזי, היכן שמרון ואני ביקרנו בפעם שסיפר לי על עברו המצער ועל אהובתו לשעבר… תהיתי שוב, מתי זה יביא לכאן את סילבר ויספר לה את סיפורו, שלא בנסיבות של קבורה.
הלבוש השחור של כולנו המקובצים סביב קבר דומם ביטא את כל הרגשות האפלים שחשנו כולנו.
הקהל היה מצומצם אך אמיתי, זה שבאמת חש באובדנה, משפחתה, חבריה…
כולנו נשאנו פרחים לבנים וקטנים, מילות נחמה נאמרו, השתתפות בצער הרב, תפילות נשמו, בכי עז שהסתמן מעל לכולם, הנחנו את הפרקים על קברה הבוהק, השחור, צובעים אותו מחדר בלבן ובזוהרם של הפרחים.
מלוום את שיילין בדרכה האחרונה.
כולנו, נראינו נורא, צלליות כבדות מתחת לעיניים, שיער פרוע וסתור לכל עבר, פנים חיוורות נטולות הבעה ועיניים דומעות בשתיקה.
כאשר הגיע כבר הערב וכולם מצאו את דרכם אל ביתם הריק, נשארתי אני, יושבת אל מול קברה המהודר של חברי, מעבירה אל אצבעותיי על שמה ותאריכה הגורלי החקוק בלבן.
כולי, מסרב להרפות ולהשאירה מאחור, חושש שאם אעזוב לא אחזור לעולם.
מזה שעות שהמתנתי שכל אחד מחברי וממשפחתה ייפרד ממנה פרידה נאותה שכללה כמובן הימרחות דרמתית ונזקקת על קברה ונהר של דמעות שהכתים אותו.
מזה שעות שאגרתי את כאבי, זה הצטבר בגרוני וכמהה לצאת.
וכעת, כאשר נותרנו אני ושיילין לבדנו, הנחתי שנית לבכי המר וליפחות החרישיות לבקוע מפי, ללא הפסקה.
כנראה וחודי התחדדו בשל האימונים הרבים בפלג ה'נבחרים', אך אלו סיפרו לי כי אינני לבדי עוד.
חשתי במספר אנשים בודדים, עומדים במרחק זהיר ממני אך כאובים לא פחות.
ג'ב, ת'ור, סילבר, מרון ואיזבלה.
משכתי באפי, מסרבת להביט בהם, מסרבת שירחמו עלי או על שיילין המנוחה.
כולי נחושה לנצור בליבי כל חלק ממנה וכל זמן שאוכל להעביר בחברתה, בין אם היא בין החיים או בין המתים.
חששתי כי היא מפוחדת ובודדה שם, למטה, בארון הקבורה המחריד ומלא האפלה.
פצחתי בשיר ששמעתי בעבר,'ילדי המש' היה זה שמו… שיר שנהגו לדקלם כאשר קטין מת שלא בעת הזמן המקובל, צעיר מידי… זאת על מנת להפחית את פחדה המדומה של שיילין והשכין מעט שקט וסיפוק בליבי הגועש בפעימות מתוחות וצורבות:

"נוחי לך, ילדתי הקטנה,
תחת כרית חמימה של אהבה,
עטופה את בפרחים לבנים של חמלה,
על כל חטאייך שנסלחו זה עתה.

נוחי לך, ילדתי התמימה,
הנה חלפה ילדותך העליזה,
היא התחלפה בדממה, באדמה הקרה,
דחוסה כולה, בארון הקבורה.

נום לך, גוזל פעוט,
ממך נגזלו כל הצרות והתקוות,
התחלפו הם בריקנות ובדמעות,
תפילות, ומילות צער מתות.

נום לך, ילדי הצעיר,
משנתך להתעורר לא תשקים להאיר,
עינך לא יפתחו עוד לעולם,
דמותך תהיה חקוקה בזיכרוני לעד,
היא לא תתפוגג אף פעם.

נוחי לך, ילדתי היקרה,
פנייך מחווירים, עורך קפא,
נשמתך תעלה,
תיעלם בחשכה,
אולם לתמיד תישארי בשבילי טהורה.

אל תחששי, זהובת השיער,
אבוא לבקר,
בספטמבר, בנובמבר, באביב ובסתיו,
הנה מפציעה השמש בחומו של יום המחר.

אל תחששי, ילדה של שמש,
הנה תם לו המר,
המר מאמש.".