"dauntless" פרק 8

ת׳ור הורה לי את הדרך לספרייה לאחר שסיפרתי לו על התוכנית שלי לעבוד שם והתברר לי שסילבר הלכה לביתה.
״תמשיכי ישר עד שתראי דלתות עץ ענקיות עם גילופים של גריפון ועוף חול… הספרנית תפתח לך בוודאי, תבקשי ממנה עבודה, ואל תדאגי אין הרבה מתנדבים אז אני בטוח שהיא שלך…״ אמר ת׳ור מאחורי.
הנהנתי בנחישות.
״זה לא השלב שבו את אמורה לשאול אותי ׳מה זה גריפון לעזאזל?!׳״ צחקק ת׳ור.
״לא״ ציחקקתי.
״זה השלב שבו אתה נדהם מהעובדה שאני כן יודעת מה זה״ התחכמתי.
הוא רכן אל אוזני כדי לומר לי את דבריו וכעת הוא לא מש ממקומו כך שבעוד סנטימטר אחד נוסף חזהו היה נוגע בגבי.
״הבנתי, תודה ת׳ור, תאחל לי בהצלחה!״ אמרתי והתקדמתי מבלי להביט לאחור.
ידו עטפה את ידי והוא משך אותי לאחור.
״לא משנה מה תרגישי או מה את צריכה… פשוט תתקשרי למלאך השומר שלך…״ הוא מלמל ברוך, בחיוך שועלי והניח בידי פתק כחול עליו נרשם מספר הטלפון שלו תחת הכותרת ׳המלאך השומר׳.
ציחקקתי ואמרתי ״אני אהיה בסדר״.
״אני בטוח רן…״ הוא אמר, שחרר את אחיזתו בידי ונעלם במסדרון החשוך שהואר במנורה זהובה אחת.
עשיתי כדבריו ולאחר נשימה עמוקה נקשתי על דלתות העץ הכבדות.
אישה בעלת שיער שחור מתולתל ומבריק, עור בצבע פורצלן, משקפיים כחולות ועיניים נוצצות בכחול בהיר, פתחה את הדלת השמאלית לכדי חריץ.
יכולתי להבחין בשלוש נקודות חן מתחת לעיין הימנית שלה.
״מה את צריכה בשעה כזו?״ שאלה בקול חשדני.
״מממ רציתי לדעת אם צריך עובדים…״ אמרתי בהיסוס קל.
היא פתחה את הדלת לרווחה ויכולתי להבחין בגזרתה הנאה.
״קוראים לי מריסה, אני הספרנית״ היא לחצה את ידי בחיוך לבבי.
״רן פלורן, אני ממש אשמח לעבוד כאן״ השבתי בחיוך להוט.
״זה נשמע כאילו תהני מהעבודה הזו״ העירה.
״אני באמת אהינה מאוד!״ השבתי.
״בסדר רן, התקבלת. תרצי להתחיל מחר?״ שאלה מריסה.
״אין לי שום בעיה להתחיל עכשיו״ אמרתי.
״אוקי, זה נשמע לי מעולה, אז היום כל מה שנעשה הוא סידור ספרים משולחנות הלמידה אל המדפים באגפים המתאימים״ הסבירה מריסה.
היא פתחה לפני את דלת הסיפריה.
נפעמתי מיופיה. מאות ספרים מפוזרים בכל אזור בחדר הרחב, נברשות שהאירו באור זהוב עמום שהתווה לשולחנות העץ ולמדפי הארונות הגדולים גוון חום שחור בורק. הבחנתי בסולם נע על פני המדפים והשתוקקתי לעלות עליו.
״זו הסיפריה הכי יפה שראיתי מימי״ אמרתי מוקסמת.
״אין הרבה אנשים שיודעים להעריך דברים כאלו, אני שמחה שאת כזאת רן״ חייכה אלי מריסה.
קיבלתי את המחמאה בשמחה וניגשתי לסרוק את החדר.
מריסה הסבירה לי על האגפים המחולקים לפי תקופות זמן ולפי סדר אותיות של שם הסופרים.
תמיד חלמתי שאכתוב ספר והוא יופיע בחלון הראווה של חנות ספרים פופולרית.
התחלתי לערום ספרים ולהניח אותם במקומם הנכון תוך שאני מעיינת בהן, קוראת מספר משפטים, משננת את שמות הסופרים ומעדכנת את רשימת הספרים שלי המצריכה קריאה.
כשהגעתי לסוף האגף העתיק ביותר ועמדתי לחזור על גבי הסולם הנע לתקופה העכשווית, הבחנתי בצל נח בפינה המרוחקת.
באיטיות ובצעדים חרישיים הצצתי והקרבתי אל האדם הישן.
היה לו שיער חום בהיר שהגיע כמעט לכתפיו, בעל גוונים שהזכירו את הצבע הכתום הנועז. פניו היו חלקים ושלווים, ריסים שחורים ארוכים עיטרו את עיניו ושפתיו שצורתן נראתה כה משורטטת נעו ברוגע בדומה לחזהו.
כובע לבן נח על ראשו והוא לבש את מדי בית הספר של פלג כתיבה ומוסיקה שכללו סוודר דקיק ולבן, מכנס ג׳ינס כהה כמעט שחור, נעליים מכובדות לבנות וצעיף דק בצבע זית.
סרקתי את עורו הבהיר שחולצתו המופשלת על זרועותיו חשפה והבחנתי בקעקוע על פרק כף ידו שנחה על ברכיו.
השם ג׳ס קועקע בשחור והאותיות הסתלסלו עד כדי שהתחברו על מפתח סול זעיר. כינור קטן שנראה מנגן בעצמו הופיע מתחת לשם מצד שמאל ולסיום הרקע קושט על ידי כנפיים פרושות בעקום ומספר תווי נגינה.
חייכתי לעצמי, ג׳ב דונבון, אחיה של סילבר, בדיוק כפי שסיפרה.
נעמדתי ולאחר מבט שהתנחם בנוכחותו עליתי על הסולם ובתנופה קלה חזרתי להתחלה.
יצאתי משער בית הספר ונעלתי את הרולרבלייטס שלי, מוכנה לחזור הביתה.
הרחוב החשיך ומספר מנורות האירו את הדרך, התנועה הייתה רבה ואוזני הצטלצלו מרוב צפירות.
נעמדתי לאט בניסיון לא להחליק והבחנתי בפניה של סילבר.
״סילבר… מה את עושה כאן?״ נדהמתי, אדי קור נפלטו משפתיי ויכולתי להבחין ששפתיה כמעט כחולות וידיה המשולבות העידו על הקור העז שפקד את גופה.
״את בסדר?״ שאלתי וניגשתי אליה.
״אני כל כך מצטערת רן״ היא התנפלה עלי בחיבוק שלחץ אותי אליה כל כך חזק.
דמעותיה החליקו על צווארי, מבעד לבגדי והעבירו בי צמרמורת קלה.
חיבקתי אותה חזרה וטפחתי בעידוד על גבה.
״אני מבינה…״ מלמלתי.
״אני כל כך מצטערת, בבקשה תסלחי לי… לקח לי כל כך הרבה זמן להתגבר עליו וכשהיית צריכה אותי התקשיתי להאמין ולא הייתי לצידך כמו חברה נאמנה, סליחה שהשתפנתי, ת׳ור העיר אותי למציאות וכשהבנתי שטעיתי היה מאוחר מידי אז הייתי חייבת לרוץ אלייך… ״ הסבירה סילבר בין יפחה ליפחה.
״אני סולחת לך, אני רק דואגת לך ואני רוצה שתביני שהוא לא שווה שתהיי נאמנה לו כל כך״ אמרתי.
״אני יודעת, תודה רן, אני מבטיחה שאני לא אנטוש אותך שוב…״ הבטיחה סילבר והתנתקה להביט בעיני.
חייכתי אליה, שמחה שחברתי חזרה אלי.
״רוצה לבוא אלי? את קפואה!״ הצעתי לה.
״כל עוד נכין שוקו חם עם הרבה שוקולד אני בעד״ ציחקקתי סילבר.
״יותר טוב, זה היתרון כשגרים אצל הסבתא, כל דבר שהיא מכינה טעים יותר פי כמה וכמה״ אמרתי בהתלהבות.
״איזה מזל גדול יש לך״ היא השיבה בגיחוך ואחזה בידי, מונעת ממני להחליק בין השלוליות.
הסתובבתי לאחור מכיוון שחשתי בכך צורך.
דמות נעמדה על השער בצורה זקופה ולא היה לי ספק שהיא מביטה בי.
הירח האיר את צילו של ת׳ור ועיניו נצצו כמו שני ירחים.
חייכתי אליו ולעצמי והודיתי לו בליבי.
״אגב פגשתי את אח שלך, הוא עובד בספרייה״ הערתי.
״באמת את פגשת את ג׳ב?, בעצם השאלה היא באיזה מצב פגשת אותו, כשהוא ישן או שאפו קבור בתוך ספר?״ שאלה בציניות מוגזמת.
״ישן״ השבתי בתמימות.
סילבר פרצה בצחוק.
״כצפוי״ הוסיפה לאחר מכן.
הרהרתי בזיכרוני בדמותו של ג׳ב, פיתחתי אליו חיבה עוד מהתיאורים המפורטים של סילבר ותהיתי מהו צבע עיניו הישנוניות.

״אז איך היה יום הלימודים הראשון?״ שאלה סבתי כשנכנסה אל החדר שהוקצה לי כשבידיה מגש עם מספר עוגיות נוספות ותה קינמון חם.
״מפתיע מאוד״ אמרתי מכיוון שזה היה הדבר היחיד שעלה במוחי.
״לטובה או לרעה?״ תיקרה אותי.
״ממממ…״ עיקמתי את פרצופי.
״לטובה״ החלטתי.
״אני שמחה, לא תאמיני מה מצאתי במחסן!, שנים שלא ראיתי את האלבום הזה, תראי הוא מלא אבק!״ התרגשה סבתי והניחה בידי אלבום עשוי עור בורדו.
״מה זה אומר?״ שאלתי כשהבחנתי שכותרת האלבום נקראת ׳התקופה בה התפוח לא נפל רחוק מהעץ׳.
״תפתחי, יש כאן מלא תמונות שלי ושלך אמא שלך בצעירותינו, השוויתי בנינו כשלוריאן נולדה כדי לראות למי היא דומה יותר בכל שלב של חייה, אני ניצחתי אבל את דומה לאמא שלך יותר״ הסבירה סבתי.
חייכתי אליה.
״אני רוצה שתשמרי אותו אצלך, תעבירי אותו בשושלת…״ אמרה סבתי.
הנהנתי.
״אל תדאגי, אני אשמור עליו טוב״ הבטחתי.
היא ליטפה את פני ויצאה מחדרי.
משועשעת תחילה עיינתי בכל מיני תמונות ילדות.
לפתע עיני נעצרו לבחון תמונה משותפת של אימי וסבתי העומדות לפני שער תיכון הפלגים.
ליבי פעם בחוזקה ובמהירות הקשתי את מספר הטלפון של ת׳ור אותו הספקתי לשנן בעל פה.
״רן?״ שאל קולן של ת׳ור.
״היי זו אני, איך ידעת?״ שאלתי.
״לא ידעתי, קיוויתי…״ הוא השיב ברוך.
ציחקקתי קלות.
״תשמע… אני צריכה לקבל הסברים, אתה יודע עלי יותר מכל אדם אחר לא? זאת אומרת שאתה מכיר את העבר של המשפחה שלי!״ אמרתי.
״לא לגמרי, אני לא מעודכן, לא ידעתי לדוגמא שאת גרה אצל סבתא שלך״ השיב ת׳ור.
״יש דרך כלשהי שתוכל לעזור לי להשיג מידע?״ שאלתי.
״כן רן, זה אסור אבל אני מניח שזה חשוב, מותר לי לשאול למה?״ אמר ת׳ור בסקרנות.
״אני אספר לך מחר, אנחנו צריכים לדבר על זה לעומק״ הרצנתי.
״בסדר, מחר אחרי שתסיימי לעבוד בספרייה, אני אחכה לך ונדבר״ הציע ת׳ור.
״סגור״ אמרתי בהסכמה.
״רן?״ שאל ת׳ור.
״מממ?״ מלמלתי.
״אל תעשי משהו פזיז לפני שנדבר״ ביקש ת׳ור.
״בסדר״ השבתי.
״אני מנתק, לילה טוב רן״ אמר ת׳ור בנחת.
״לילה טוב״ השבתי בחיבה.
תודה ת׳ור, המלאך השומר שלי.
״מישהי מסמיקה״ העירה אוונגלין.
ציחקקתי נבוכה.
״זה בגלל התה, ממש חם לי״ השבתי בהתגוננות והפעלתי את כישורי המשחק העלובים שלי.
״בגלל התה אה? אז גם לעצמך את משקרת?״ אמרה אמור בציניות.
״שום דבר לא קורה אוונגלין״ אמרתי באדישות.
״אבל עוד יקרה״ היא אמרה בחיוך מלא רמזים.
זרקתי עליה כרית שחלפה בתוך גופה ונחה על הריצפה.
קיוויתי שדבריה יתגשמו.