Dr(eality)EAMS

אני עולה במדרגות ונכנסת לחדר הראשון במסדרון.חדר גדול.גדול מידי.אני מרגישה את זה.אני יוצאת מהחדר ונכנסת לשני.הוא אמנם קטן יותר אבל עדיין משהו לא מסתדר לי.אני יוצאת ונכנסת לחדר השלישי.לא.למרות שיש עוד שני חדרים אני יודעת לא לנסות לבדוק אותם אפילו.אני עומדת באמצע המסדרון.פתאום אני רואה שיש מדרגות שמובילות לקומה נוספת.אני עולה במדרגות ומגלה שבקומה הזאת יש רק חדר אחד.ואז אני יודעת.זה יהיה החדר שלי. אני פותחת את הדלת ונכנסת לחדר.הוא מיוחד.יש בו אנרגיה מוזרה.ושונה.בדיוק בשבילי.
אני מניחה את התיק שלי על הרצפה,ופותחת את החלון הגדול.מול הבית שלי יש עוד בית בדיוק בגובה שלו.החלון בחדר בקומה העליונה שמקבילה לחדר שלי פתוח.יש לי הרגשה מוזרה לגבי החדר הזה.אני מסוקרנת לגביו וזה מאוד לא מתאים לי.אני אף פעם לא מסוקרנת משום דבר.
לחדר שמולי,כמו גם לחדר שלי, מחוברת סוג של מרפסת קטנה מאוד וצרה מאוד.עד כדי כך שאי אפשר אפילו לעמוד בה.
לעמוד או לשבת בה אולי אי אפשר,אני חושבת,אבל את תמצאי לה שימוש אחר.חשוב הרבה יותר.אני נתלית על אדן החלון ומתיישבת על אדן החלון כשהמרפסת המוזרה חוסמת את רגליי ומונעת ממני ליפול למטה. הפנים שלי מופנות לחלון החדר שמולי.
אני יושבת שם כבר כמה שעות.לא יודעת כמה.למרות שמשך כל הזמן אני יושבת שם אף אחד לא הגיע לחדר והוא נשאר בדיוק אותו הדבר אני פשוט לא מסוגלת להזיז את העיניים ממנו.השמים כבר נעשו שחורים.אני נפרדת מהחדר במבט וחוזרת לחדר שלי.
לילה.הזמן האהוב עלי ביותר.בעצם הזמן היחיד שאני אוהבת.הזמן שיש לי שקט.שבחוץ הכול שחור.שכמעט ואי אפשר לראות מה קורה מחוץ לחדר.שאני מרגישה לבד בעולם.שהבועה שלי.העולם שלי.מוגן.מוגן מתמיד.שהשחור שבחוץ שומר עלי.עוטף אותי בשמיכה עבה ואוטם את כולי.הזמן שאני לבד.רק אני.
והחלומות שלי.
בוקר.הזמן שאני הכי שונאת.הזמן שהכול מהיר .שלאף אחד אין סבלנות.וכולם ויודעים שלאף אחד אין סבלנות אבל עדיין מציקים לכולם בשאלות.הזמן שכולם מתעסקים בכולם.ולפעמים נדמה לי שבעיקר בי.בי ובעולם שלי.
המקום הזה נראה מוזר.הכול כל כך שונה ממה שהכרתי.כאילו עברתי לכוכב אחר.הרחובות,החנויות,הכול כל כך שונה.כל כך חדש.אני לא חושבת שאי פעם ארגיש כאן בבית.בעצם בשום מקום בעולם מעולם לא הרגשתי בבית.וזה לא יהיה המקום הראשון.אני מקווה.אני מפחדת להתחבר לאיזשהו מקום.אולי כי אני כבר לא זוכרת איך אמורים להרגיש כשזה קורה.
הבניין הגדול של בית הספר לא מפחיד אותי.אבל הוא מחזק את ההרגשה לי שהכול פה זה בדיוק ההפך ממה שאני מכירה.הכול.אפילו האנשים פה.לא נראה לי שיש פה מישהו אחד שדומה לאנשים בעיירה הקטנה שנולדתי בה. או לאנגליה,צרפת או אוסטרליה.
וזה דווקא נחמד.
רק שלא יהיה נחמד מידי.
ליד הבניין אני רואה כמה בנות שנראות כמו ברביות מנותחות מדברות.אני מתקרבת וקולטת את תוכן השיחה הצפוי לבנות כאלה:בגדים ובנים.ושוב בגדים.ושוב בנים.מרגע לרגע אני מתחילה לחשוב שאולי טעיתי כשחשבתי שהמקום הזה שונה מכל המקומות שחייתי בהם.
"מה עובר עליך?"פונה אלי אחת מהן כשהיא רואה שאני מסתכלת עליה ועל חברותיה. "שום דבר".אני עונה וממשיכה ללכת.מתעלמת ממבטי הבוז שהברביות נועצות בי.
אני נכנסת לבנין.מבפנים הוא נראה אפילו מוזר יותר ממה שהוא נראה מבחוץ.אני עולה במדרגות ומגיעה לכיתה שלי.אין בה עוד אף אחד.אני מתיישבת בשורה האחרונה בצד.במקום שהכי פחות מושך תשומת לב.
לכיתה נכנסים בפתאומיות המון נערים ונערות כולם צועקים,צוחקים ודוחפים זה את זה.ומרגע לרגע ההרגשה שלי שהמקום הזה לא שונה מתחזקת.הנה עומדת לעבור עלי עוד שנה של לבד כמו כל שש עשרה השנים שעברו עלי.עוד שנה שאף אחד לא יבין אותי.לא ידבר איתי.עוד שנה שכולם יחשבו שאני מוזרה.עוד שנה שאני אהיה שונה מכולם.עוד שנה שאני אהיה שונה אבל לא אדע למה.עוד שנה רגילה.
השיעור מתחיל ואני מתעטפת שוב במחשבות שלי.כמו תמיד.