FLAW – פרק 2

**נקודת מבט אסי**

אני לוקח עוד לגימה מהבירה הקפואה שלי וכבר מתחיל לאבד את התחושה באצבעות לפני שאני קם.
"כוסעמק רוי,פעם הבאה אל תקפיא את האמא שלה" אני קורא לו והוא צוחק כשאני מסרק את היד בתוך השיער.
אני תמיד עושה את זה כשקר לי. מסתבר שהקרפקפת שלי די חמה מרוב כל השיער.
מפתיע.
כמה מהחברות של רומי מצחקקות ורוי לבסוף אומר,"הוא פנוי בנות"
אני קם באחת מהכיסא ולוקח את המפתחות ואת הפלאפון.
"תרגע הן לא יאכלו אותך" רומי אומרת ושלושת החברות שלה,שלא הפסיקו לעשות לי עיניים כל הערב,מסתכלות עליי.
"נראה לך מישהו יכול לאכול אותי?" אני שואל בכוונה ומרים מעט את ידיי עם החיוך שאני יודע שעובד הכי טוב על בנות.
כשאני מסובב אליהן את מבטי הן מסמיקות מעט. חוץ מאחת.
המבט שלה רציני והיא מסתכלת על משהו אחר שלא נמצא בפלג הגוף העליון.
היא נושכת מעט את שפתה ואני כמעט,ממש כמעט נדלק מהמבט שהיא משגרת לזין שלי.
אבל אז אני נזכר שהיא החברה הכי מעצבנת בחבורה הקטנה של רומי ורוי.
הבחורה לא סותמת את הפה,וכשהיא צוחקת,היא נשמעת כמו צבוע. או חיה גוססת.
כמובן שהשתעשתי עם המחשבה לסתום לה את הפה בכמה דרכים ערמומיות יותר,אבל לא כמו חברי היקרים,
חשוב לי לדעת את מי אני מזיין.
ואם היא לא באה ליבטוב,היא לא תכנס לי למיטה.
הם טוענים שזה גורם להן להקשר רגשית,אני טוען שזה עדיף על לגרום להן לרצות להקשר רגשית.
ברגע שאתה באותו ראש עם בחורה,גם אם לוקח לך שבוע להכניס אותה למיטה,אין בעיות ובכי מצידה.
היא תזרום איתך ואם יתמזל מזלך גם תשארו ידידם טובים.
הידידה הכי טובה שלי היא בחורה שזיינתי בדיוק לפני שנה. אין שום רגשות ושום משחקי אגו.
בכללי,אני לא אוהב את המונח 'סטוציונר'. אני גם לא אוהב ילדים שמשוויצים בכמה בנות הם זיינו.
זה הרי ברור שאחר כך הם יפלו על 'ילדה טובה' שבעצם..היא שרמוטה בדיוק כמו האחרות.
אם תשווה בינהן היא תחשב ילדה טובה. אבל אם תשווה בינה לבין ילדה באמת טובה?
תדע שאם אתה הולך איתה שמור לך מקום בגיהנום.
"תשאר עוד קצת אחי,אני אקח אותך הביתה" רוי אומר ואני צוחק.
"עם מה? עם השברולט הקטנה שלך?" אני שואל אותו והחיוך לא יורד משפתיי.
"לך תזדיין אתה והאופנוע שלך" הוא עונה לי ואני תופס בז'קט שנח על הכיסא מאחורי,
"בכיף. למרות שנראה לי שחברות של בת הזוג שלך צריכות את זה הרבה יותר" אני אומר לו והוא מתחיל לצחוק כשרומי משגרת לי מבט זועם,"תסתכלי בעצמך" אני אומר לה ומחווה את ידי אל החברות שלה שזזות באי נוחות,בטח בגלל התחתונים הספוגים.
אני לוחץ את ידו של רוי וחוזר אל תוך הבית. לעזאזל,איזה קור פה.
מחר יש לי קרב,אסור לי להתקרר.
למרות שזאת יכולה להיות אחלה פעולת הסחה.
להתעטש מול הפרצוף של המתחרה,לתת לו ימנית חזקה מספיק,והוא על הרצפה.
אני מתקדם אל דלת היציאה,כבר לובש את הז'קט שלי עליי ויוצא בחזרה אל האוויר הקר.
איזה בית יש לרומי הזאת. ואיזו אחות,בלי עין רעה.
איך תאומות? רק האל יודע.
רומי כולה עדינה,פנים חמודות,ישבן קטן וגבוה ושדיים פורפוציונלים לגוף.
ואז יש את אחותה…
אני נזכר בה בכיתה ט'. איזה שמנה היא הייתה. כמו דובון מהלך. כל כך מופנמת,הולכת בצל של אחותה,
טוב…רבע ממנה הולך בצל של אחותה.
פתאום עכשיו…היא גבהה,התחילה ללכת זקוף. היא מנסה לשטות בכולם,להראות להם שהיא תמימה ולא מזיקה.
אבל אני כבר קלטתי את המשחק שלה.
בפנים מסתתרת לביאה. כלבה כזאת שמחכה שמישהו יעלה על אחד המוקשים שלה.
היא מסוכנת. היא חושבת שאף אחד לא יודע את זה. שכולם טיפשים מדי בשביל לשים לב.
היא צודקת.
אבל לא לגבי.
שמתי לב אליה לראשונה בכיתה ט'. כשאמא שלי עזבה חיפשתי משהו,משחק,שאני אוכל להוציא עליו את העצבים שלי.
זה היה לפני שהתחלתי להתאמן. ישבתי עם רוי ורומי,עוד כשרק התחילו לצאת,ואז ראיתי אותה.
היא נראתה כל כך חלשה,כל כך מסוגרת,מופנמת. ידעתי שזה יהיה משחק ילדים לגרום לה לבכות.
אבל לא עשיתי את זה.
יכולתי. רציתי. אבל לא עשיתי.
לא יודע למה…יש בה משהו,לא יכול לשים את האצבע שלי עליו.
היא השתנתה כל כך. פתאום החזה שלה גדל,עומד בצורה כזאת שעם החולצה הנכונה היא יכלה לגרום לכל גבר לעשות מה שהיא רוצה.
אבל היא לא לבשה אותה,היא תמיד לבשה את החולצות הלא נכונות. תמיד.
היה לה ישבן עגול,כזה שאתה מת להשאיר עליו חותם,יריכיים כאלו בשרניות שמגרד לך להחזיק בהן קרוב אלייך.
אבל היא לא ניצלה אף אחד מהיתרונות האלה,למה?
אני רואה בחורות שדוחפות נייר לחזיה שלהן,הולכות כמו ברווזים בשביל להראות שיש להן תחת,
אבל לה,שיש לה הכל,לא מזיז.
בין כל המחשבות וההרהורים אני מוצא את עצמי כבר בכניסה לשביל הגישה לבית.
אני מחנה את האופנוע בחנייה ומדומם את המנוע,מוריד את הקסדה ומסדר את השיער.
עוד לילה לבד בבית אני מניח.
אבא בטח במועדון,משקיע את כל חייו במקום הזה. אני חושב שזה בגלל שהשם של אמא מופיע עליו.
אולי הוא מאמין שאם ישקיע בו מספיק זמן ומספיק כוח,היא תחזור. או שהמצב ישתפר.
הוא לא מבין שזאת לא אשמתו שהיא עזבה. עזבה בלי סיבה.
בשבילי היא כבר מתה. את זה כולם יודעים.
האישה הרי צריכה להיות ממש מאוכזבת אם היא הרגישה את הצורך לעזוב.
מאוכזבת מאבא,מאוכזבת ממני,מכולם.
אני נכנס אל הבית וההנחה שלי מתבררת כנכונה. למרות שאני אוהב להיות לבד רוב הזמן,אני עדיין לא מוותר ולא אוותר על זמן המשפחה שלנו.
האישה היחידה שבחיינו עזבה וגרמה לרובנו,לי,לאבד את האמון בנשים.
מאור,אחי הבכור,כבר היה בזוגיות ארוכה לפני שאמא עזבה,לאחרונה הוא התארס לאישה שהזהיר אותנו שהולכת להיות אשתו.
הילדה הקיבוצניקית שהכיר בחור בצפון הולכת להיות אשת מנכ"ל שתגור באחוזה במרכז.
אני דווקא מחבב אותה,לוסי קוראים לה,את כל הילדות שלה היא העבירה ברפת היא סיפרה לנו,כשהחיוך לא ירד משפתיה.
דוד נדלק עליה הכי הרבה,הוא קיווה וידע,בסוף גם צדק,שהיא ובת זוגו,טליה,הולכות להיות חברות הכי טובות.
וכך היה.
לוסי וטליה,מנגד,החליטו שיוסף הוא הגבר הכי מתוק. יוסף באמת היה הילד הטוב של המשפחה.
הסיפור הטיפוסי,ילד מופנם שהפך להיות קצין בצבא. אבא בהחלט גאה בו.
אבל רוב גאוותו של אבא נטויה לי.
המכנה המשותף הכי גדול ביננו הוא הקרבות.
אמנויות הלחימה.
אבא היה לוחם כשהיה צעיר והוא החליט כשאני נולדתי שלא כמו עם שאר הבנים,בי הוא הולך לנטוע את תשוקתו בי,בתקווה שאותה תשוקה תמשיך הלאה לדורות הבאים.
הוא צדק.
אנחנו חולקים אותה תשוקה ענקית למקצוע.
כשהייתי צעיר הפסדתי במלא בקרבות. אבא מעולם לא כעס. מבחינתו הוא עשה את מה שרצה,גרם לי לשחזר את ההיסטוריה שלו.
אבל הוא בכל זאת התעקש שאנצח בקרב. רק קרב אחד. רק כדי לטעום את טעם הניצחון,ולתת לי להחליט אם להתמכר או לא.
התמכרתי בגדול. ולאחרונה,אני לא מפסיד באף קרב.
אני נכנס אל המטבח. מחפש משהו לאכול ומחליט להכין לי פסטה עם קצת שום ושמן זית.
לוחם צריך פחמימות לא?
אני מניח את הסיר עם מים רותחים על הכיריים ומחכה שיתחיל לבעבע.
בנתיים,אני מפנה את מחשבותיי בשביל לחשוב על קעקוע חדש.
כבר הרבה זמן שאני רוצה לעשות אחד.
אז למה לא עכשיו?