מוקדש ל - 'פרי', אפילו שלא ביקשת. את הקוראת הכי מדהימה שיש! תודה על התגובות :-)

"I'LL BE THERE FOR YOU.." – פרק 6

07/08/2014 741 צפיות 4 תגובות
מוקדש ל - 'פרי', אפילו שלא ביקשת. את הקוראת הכי מדהימה שיש! תודה על התגובות :-)

פרק שישי:

{נקודת מבט הראל}
ישבתי על המדרגות וחיכיתי לה. עיניי נצצו מאושר ורגלי רעדה בעצבנות. מה אני הולך להגיד? איך השיחה תזרום? אלפי שאלות זרמו אל ראשי, ועיניי הגניבו מבט אל השעון כל דקה שעברה. סרקתי בעיניי את המסדרון הצר באריכות. קירותיה הלבנות שנראו חדשות ומצוחצחות בתחילת הפנימיה נראו עכשיו מלוכלכות וישנות. סימני ידיים ורגליים עיטרו את הקירות הלבנות שנראו כועסות על כל סימן וסימן. הרצפה הייתה מקושטת בסימני נעליים ושאריות אוכל שנפלו לתלמידים שלא טרחו להרים את מה שנפל, או אולי אפילו זרקו אותו בכוונה. ביום, מאות תלמידים עוברים פה כל הזמן וכמעט ולא נמצא רגע יחיד וקטן שבו הוא ריק, אך עכשיו, בשעה כזאת, שום סימן לחיים לא נראה במסדרון, אפילו המורה התורן כמעט ולא עבר. בפעמים המעטות שעבר, נאלצתי להתחבא כמה דקות מתחת למדרגות, המקום היה מעופש והזכיר מחסן ישן שלא פתחו חמישים שנה. כך שהתחלתי לשנוא את המורה התורן עבר במסדרון השומם. היה משהו רע בפניו של המורה התורן, הוא נראה כועס על כל העולם. עיניו הכחולות והגדולות הביטו בשנאה ובלעג לכל מקום שאליו הסתכל. שערו הבלונדיני, כמעט לבן, היה מסודר בקפידה על ראשו ולחייו נשמטו מפניו, כאילו מואסות בו. חולצתו הלבנה והמכופתרת הייתה מגוהצת ושום סימן של קמט לא נראה בה, למרות שהוא הלך אתה לפחות שעה. מכנסיו השחורות והישרות נראו מגוהצות גם כן, והגיעו עד אמצע נעליו השחורות. המורה התורן עבר ואני חזרתי למקומי, מביט בעגמת נפש בשעון הגדול שנתלה על הקיר למולי. חמש דקות חלפו, עשר דקות, חצי שעה, ואמבר לא הגיעה. אצבעותיי תופפו בחרדה על מכנסי הג'ינס הכחולים שלבשתי במיוחד לפה, ועיני התרוצצו על המסדרון הריק, מחפשות סימן לאמבר. עוד חצי שעה עברה, והקול היחיד ששמעתי הוא קול צעקות מעומעם מהקומה למטה, הנחתי שזה היה ליד המדרגות. שעה. שעה עברה והיא עדיין לא הגיעה, שעה. אולי היא חשבה שקבענו באחת עשרה? ניסיתי למצוא תירוץ לאי הגעתה. 'אולי היא פשוט הבריזה לך.' ההיגיון נשף בקצה עורפי, אך אני סירבתי להקשיב. אני אחכה לה עוד חצי שעה, החלטתי בלבי וחיכיתי בחוסר שקט, מוחי תר בעקבות תירוצים לאי הגעתה בעוד עיניי תרות אחרי סימנים להגעתה. עוד חצי שעה עברה באטיות אין קץ, כל דקה נמשכה כנצח. קמתי בזעם מהמדרגות ועליתי למעלה בריצה מהירה וכעוסה. בדרך עצרתי ליד המסדרון של הבנות, מביט בכעס על השלט שישים וחמש המורה על חדרה של אמבר. ניערתי את ראשי והמשכתי לעלות למעלה בריצה, רגליי רומסות את המדרגות הקשות במהירות וידיי אוחזות במעקה הכסוף ברפרוף. פתחתי את הדלת בבעיטה חזקה וזאת נפתחה בבום גדול.
"מ…מה?" גל קם בבלבול, שערו הג'ינג'י היה מבולגן על פניו המלאות נמשים. כעבור רגע, הוא חזר להישכב ועצם את עיניו במהירות.
"איך היה?" אורי קפץ בהתלהבות ממיטתו. הוא נראה כאילו לא ישן עדיין דקה.
"היא לא באה." עניתי במרירות, הורדתי את החולצה השחורה שנדפה ריח של בושם ששמתי לכבוד ה 'טיול' וזרקתי אותה בכעס על מיטתי.
"מה?"אורי קרא בהפתעה והביט בי בעיניו הכחולות בדאגה. הוא התיישב שום על מיטתו בחוסר אמון. ראשו בטח הריץ אפשרויות של 'מה אומרים במצב כזה.'
"כן." עניתי בעצבנות ונשכבתי על מיטתי, מכסה את פניי בכרית הלבנה והגדולה שחילקו לאלה שלא הביאו כריות לפנימיה. אטמתי מעט את אוזניי עם הכרית, אני צריך שקט.
"אני מצטער אחי." קולו של אורי נשמע מעומעם מבעד לכרית הנוצות שכיסתה את פניי ואת אוזניי. קול צעדים מעומעמים לכיווני נשמע והרגשתי את נשימותיו של אורי על שערי שהיה חסר הגנה מחוץ לטווח של הכרית.
"בסדר." מלמלתי אל תוך הכרית בעצבנות, בתקווה שאורי יבין את הרמז ויעזוב.
"איזה קטע שהיום כבר אלפיים וחמש עשרה?" אורי לא הבין את הרמז, או שבחר לא להבין ושכח מהקטע של אמבר במהירות. הוא שאל בקול בהתלהבות הילדותית שלו. אצבעותיו הרביצו לכרית ששכבה על פניי בקצב.
"תעזוב אותי. נו." העפתי את ידיו מהכרית וקראתי בחוסר סבלנות. החזרתי את הכרית לפניי ועצמתי את עיניי בחוזקה.
נשמע קול צעדים מעומעם והקפיצים של המיטה לידי חרקו מעט, אורי חזר למיטתו.
אני לא מבין מה עשיתי לא נכון, למה היא לא הגיעה? למה היא הבריזה לי? הרי היא הייתה נראית כל כך נלהבת בארוחה, למה שתעשה דבר כזה? 'לפחות קיימת את ההבטחה לאביטל.' ראשי לחש בניסיון לנחם את לבי שנסדק מעט. היום היה היום הראשון בשנה הלועזית, היום שבו הבטחתי לאחותי הקטנה שאנסה להיות חברותי ואתמזג עם כולם, ובאמת ניסיתי. חייכתי אל כולם, דיברתי עם ליהי על אורי, צחקתי עם כולם, והזמנתי את אמבר לטיול. טיול שלא היה. "את רואה אביטל? את רואה מה אני עושה בשבילך?" לחשתי בשקט לכרית הלבנה, אח, אביטל. למה הלכת לי ככה? למה נתת לו לנצח? את הילדה הכי חזקה שאני מכיר. הדבר היחיד שניצח אותך בסופו של דבר היה הסרטן. מלאך שלי, למה עזבת אותי לבדי? אני יודע שאני זה שהיה אמור לשמור עלייך, ולא הצלחתי. אני מצטער אביטל, אני אוהב אותך. אני כ"כ אוהב אותך. "את רואה?" מלמלתי שוב בשקט ובעיניי נקוו סימנים של דמעות שאיימו להתפרץ כל רגע נתון.
"מה?" אורי צעק בקול והקפיצים במיטתו חרקו שוב.
"כלום כלום." לחשתי בחרדה, ומחיתי מעיניי את הדמעות בתקווה קלושה שלא שמע את מילותיי הברורות. העפתי את הכרית מעליי והיא נחתה בלי קול על רגליי היחפות. הורדתי את מכנסי הג'ינס שלי וזרקתי אותם לרצפה הקרה, נשאר רק עם בוקסר לבן ומרופט. עיני התרוצצו על התקרה הלבנה, מחפשות דבר מה לעשות, רק לא להירדם. רק לא לשקוע שוב אל הסיוטים הנוראים התוקפים אותי כל לילה ולילה מאז הגעתי לפנימיה.

{נקודת מבט ליאן.}
התעוררתי מוקדם, לפני שוועדת השכמה באו להעיר אותנו. שערי המבולגן היה אסוף בגולגול מרושל על קדקודי ועיניי היו אדומות מחוסר שינה. קמתי מהמיטה בעייפות ובאטיות ונערתי את מכנסי הפיג'מה הקצרים שלבשתי. הלכתי כמו זומבי לעבר החלון ופתחתי מעט את התריסים השחורים, נותנת לקרני השמש החלשות לחדור מעט פנימה. הבטתי אל הדשא הירוק ששכן כמה מטרים אחדים מתחתי. כמו תמיד בימים האחרונים, חשבתי עליו. מה לעזאזל הוא עושה פה? מי הרשה לו בכלל לחייך אליי או לקרוץ לי? מה הוא עושה פה, אחרי שנה שלמה שלא דיברנו? מהי הוא חושב שהוא האיתן הזה?
"ועדת השכמה." דפיקות רמות נשמעו על הדלת והקיצו אותי ממחשבותיי.
"כן כן, אנחנו ערות." צעקתי בחוסר סבלנות והחזרתי מבט אל הדשא היפה והמצליח.
"אנחנו רוצות לשמוע את כולם," קולה המעצבן של מעיין נשמע מעבר לדלת ועוד דפיקות רמות.
"איך את תמיד וועדת השכמה?" קראתי בעצבנות וזרקתי כרית על יובל שתתעורר.
"אני הראש, וכל פעם מצטרפת אליי עוד בת," הדלת נפתחה בחבטה ומעיין ועוד ילדה שלא הכרתי עמדו שם, מביטות בנו בלגלוג.
מאז אותו היום שהבנים ישנו אצלינו מעיין שונאת אותנו. היא מעירה אותנו יותר מוקדם מהרגיל, ומלשינה על כל נשימה שאנחנו מוציאים מריאותינו, למנהלת.
"שוב פעם מעיין?" ליהי קמה בבלבול ושאלה אותי בעייפות, הנהנתי במהירות ושפשפתי את עייני העייפות. התרחקתי מהחלון וחזרתי לשכב על המיטה הנוחה, מתכסה בשמיכה הנעימה והרכה.
"טכנית, יש לנו עוד חצי שעה, אז אני קמה רק עוד חצי שעה." ליהי קראה בעצבנות והניחה את ראשה בחזרה על הכרית השחורה שלה.
"טוב, אז אנחנו נישאר פה עד שתתעוררו." מעיין קראה בלגלוג והתיישבה על השולחן הקטן שבפינת החדר.
"את לא יכולה לעשות את זה." ליהי צעקה ממתחת לשמיכתה האדומה שכיסתה גם את פניה.
"טכנית," מעיין אמרה בלגלוג והדגישה כל אות ואות במילה, "אנחנו יכולות."
"בסדר, תשארו, מה אכפת לי?" ליהי קראה והסתובבה במיטתה, מפנה את גבה לעבר מעיין.
עצמתי את עיניי וקיוויתי לתפוס כמה דקות שינה. כעבור רגע, שקעתי אל תוך שינה עמוקה ומלאת חלומות.

~
"את זוכרת אותי?" איתן הגיע לחדרי והביט בי משועשע עם עיניו החומות והגדולות.
"מה אתה עושה פה?" קראתי במחאה והעברתי יד בשערי, מסדרת אותו מעט.
"שמעתי שגור בגד בך, אז באתי לנחם." הוא קרץ לי בחיוך מתגרה והתיישב לידי על המיטה הדקה.
"אחרי שנה שלא דיברנו?" מלמלתי בחוסר אמון וניערתי את ראשי בחוזקה. איתן התקרב אליי מעט ושערו החום כמעט נגע בפניי.
"כן."הוא לחש באוזני באטיות, "התגעגעתי אלייך."
"תעזוב אותי. אתה חתיכת מניאק! אני שונאת אותך." צעקתי בקולי קולות, צעקתי הדהדה בין קירות החדר וחזרה אליי. דחפתי אות ממני בגסות והתרחקתי ממנו יותר.
"אחרי כל מה שעשית לי? אחרי שגרמת לכולם לשנוא אותי? אולי גם…גם אתה… גרמת לגור לבגוד בי." הטחתי בו בהתרסה, מגמגמת מעט.
עיניי התרוצצו מבולבלות על רחבי החדר הקטן, מחפשות גלגל הצלה.
"לא, מתוקה." איתן חייך חיוך זחוח ונשען בנוחות על הקיר הלבן. "הוא תפס שכל והחליט לבד." איתן צחק וצחוקו היפה התגלגל בין קירות החדר.
"תעזוב אותי כבר." צעקתי עליו וזרקתי עליו כרית לבנה וגדולה שפגעה בפניו הצוחקות.
"אני חושש שזה לא מה שיקרה." הוא צחקק ברשעות ועזב בדממה את החדר השקט.
~

קול צחקוקים הפריעו לשנתי הקצרה, הסתובבתי לצד השני בעצבנות וסירבתי לפקוח את עיניי. שחזרתי בראשי את החלום ולפתע קלטתי. זה היה מה שהוא אמר לי אתמול. בדיוק, מילה במילה, כמו פלאשבק. למה הוא התכוון כשהוא אמר 'אני חושש שזה לא מה שיקרה.' מה הוא מתכוון לעשות המניאק הזה? קול צעדים נשמעו לכיווני ועוד צחקוקים נשמעו. פקחתי את עיניי במהירות, מספיק כדי לראות את מעיין וחברותיה עומדות בחדר מחייכות ואז מים קפואים פגעו בפניי בחוזקה וזרמו אל מיטתי, עוטפים אותי מכל צדדי. צעקה נפלטה מבין שפתיי וקמתי בזעם ממיטתי במהירות ושערי נטף מים.
"בוקר טוב." מעיין קראה בלגלוג והיא וחברותיה יצאו מהחדר במהירות, סוגרות את הדלת מאחוריהם, צוחקות.
הבטתי קפואה מסביב, כל הבנות היו סחוטות ממים ורעדו מקור. השעון הזהוב והגדול שאביב תלתה הורה על השעה שמונה וחצי.
"אני…אהרוג…אותה." ליהי גמגמה ושפתיה נקשו מרוב קור.
יצאתי מהמיטה והתנערתי מהמים הקפואים שדבקו אליי. נכנסתי במהירות לחדר המקלחת הקטן והורדתי את בגדיי שהיו סחוטים ממים. פתחתי את הברז והנחתי למים החמים לזרום על גופי הקר והנוקשה.

נכנסנו לתוך החדר אוכל, בחצי שעה איחור. כל אחת הייתה יותר זועמת מהשנייה. סרקנו במהירות את חדר האוכל אך מעיין לא נראתה בשום מקום. יובל סימנה לנו ללכת אחריה לעבר השולחן אוכל, צייתנו והלכנו בדממה לשולחן. מילאתי את צלחתי בכל טוב, שמתי בורקסים, סלט ישראלי וקרואסונים. חיכיתי לאביב שהייתה זועמת יותר מכולנו ומלמלה כל הזמן, 'בגלל זה אני כל כך שונאת בנות…' היא סיימה לערום על צלחתה אוכל והלכה אתי לעבר השולחן שלנו.
"למה איחרתן?" גל שאל בעניין ועיניו החומות בחנו אותנו בסקרנות.
התיישבתי במקום הפנוי היחיד, ליד אורי וליהי. הזזתי את שערי מפניי והבטתי בריכוז בצלחת המלאה, בהתלבטות קשה, עם מה להתחיל.
"מעיין." ליהי סיננה בכעס מבעד שפתיה היבשות וכיווצה את ידיה לאגרופים.
"מה היא עשתה?" אמבר קפצה לתוך השיחה בעניין, בכל זאת מעיין הייתה חברתה.
"היא העירה אותנו הבוקר." ליהי מלמלה בעצבנות ולא פרטה. עיניה חזרו לבורקס השמן שנח על צלחתה.
כל הסובבים בשולחן הרימו גבה בעניין, מחכים לפירוט, אך ליהי סירבה לומר עוד מילה.
"עם בקבוקי מים קפואים." אביב השלימה את ליהי וחזרה למלמל על כמה שהיא שונאת בנות.
"איזה בת זונה." אורי שישב מצידי השני קרא בקול וכל חדר האוכל הביט בנו, מסוקרן.
"מה אתם מסתכלים?" אורי צעק לעברם בעצבנות ופנה אליי שוב. "היא חתיכת בת זונה." אמר שוב, הפעם בלחש. עיניו הכחולות חייכו אליי בפעם הראשונה מאז בואנו לפנימיה. 'אולי הוא מנסה לחפות על מה שקרה לפני שבוע.' ראשי אמר לי בהיגיון כלשהו.
"מה אתם מתכוונות לעשות?" אמבר שאלה בערמומיות וחיככה את כפות ידיה בהנאה מוגזמת.
"את לא חברה שלה?" שיר הרימה גבה ותחבה לפיה עוד עגבניה אדומה ועסיסית.
"היא יצאה ממש מניאקית." אמבר משכה בכתפיה ותקעה בי את עיניה המסוקרנות.
"לא יודעת." משכתי בכתפיי ונעצתי את הסכין בעגבנייה האדומה, שמיצה האדום התפרש על הצלחת.
"יש לי רעיון." אורי אמר וחייך חיוך ערמומי ורשע. הוא נגס בחביתה הגדולה והחזיר את שאריותיה לצלחת.
"נו?" ליהי שאלה בחוסר סובלנות וחיוכה התרחב על פניה הקטנות, למרות ששאלה אותו, היא לא העזה להביט בעיניו. קרה ביניהם משהו, רשמתי לעצמי במוח והבטתי באורי שהחל להסביר לכל השולחן בהתלהבות גלויה.
"תכנסו אליה הלילה, דרך החלון ותמרחו אותה במשחת שיניים וקצפת. אולי גם אני אבוא, סיכמנו?" הוא שואל בהתרגשות, כאילו הציעו לו ללכת למקום האהוב עליו עכשיו.
"סבבה." ליהי הנהנה בראשה לעברו ואני משכתי את כתפיי. החזרתי את מבטי לצלחת ודגתי לי חתיכת גמבה מהסלט, מכניסה אותו לפי בזריקה מדויקת.

{נקודת מבט יובל.}
ישבנו על החומה הנמוכה אחרי בית הספר, רגלינו השתלשלו מהחומה והשמש נעצה בגופינו את קרניה החזקות בחוזקה. ישבנו שם כולם ואחרי השביל, על הדשא, ישבו מעיין נעה רועי ועוד ילד חתיך שלא הכרתי. גיחכתי מעט כשנזכרתי במבט המזועזע שנפל על פניה של נעה כשהבינה שהיא צריכה לשבת על הדשא ולא על החומה. שערה החום והגלי קיפצץ על גבה בטבעיות מזויפת מעט שגרמה לכל הבנים בסביבה לפקוח את עיניהם. היא שלחה מבטים כעוסים לדניאל שישב לא רחוק מהם עם אביב על הדשא והוא החזיר לה חיוך, ולא הוריד את מבטו ממנה, אפילו לא כשאביב החלה לדבר אתו. זה הזכיר לי את הבית, או לפחות את מה שאני קוראת לו בית. בבית הספר הישן שלי הייתה חומה כזאת, היינו יושבים בה כל החברה, צוחקים ומשוחחים. זה פחות או יותר מה שקרה פה, רק בלי הקטע של צוחקים, או משוחחים. כל אחד היה שקוע במחשבות שלו, בבעיות שלו. ליאן נראתה הרוסה ועיניה כל הזמן פזלו לכיוונו של ילד חתיך שישב על הדשא, בכעס רב. אביב ישבה רחוק מאיתנו עם דניאל ונראתה מאושרת, זה היה כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה שהיה לה חבר, ואולי זאת כן הפעם הראשונה. ליהי הביטה באורי בפחד מדבר מה והוא התעלם ממבטיה, והיה נראה מהורהר מעט. אמבר נראתה עצבנית וכל הזמן שלחה מבטים לעבר הראל שהתעלם ממבטיה בכעס גלוי. רק שיר וגל לא נראו כועסים או שקועים בבעיותיהם, הם רק חייכו אחד לשני בשמחה. הבטתי בהם בעצבנות ורטט מוזר עבר בגופי כשהסתכלתי על גל, רגלי החלה לרעוד בכעס וידיי כווצו לאגרופים. גל שם לב והעיף בי מבט שואל, עשיתי לו סימן של 'עזוב' עם היד והשפלתי את מבטי לרגליי שהשתלשלו מהחומה. יכול להיות שאני מקנאה בשיר? השאלה הופיעה שוב ושוב בראשי הקטן והדהדה בין מחשבותיי המבולבלות. אני? מאוהבת בגל? השאלה הלמה כאלפי פטישים בראשי המסכן והכאב גבר. אחזתי בשתי ידיי את ראשי, מנסה להחזיק אותו שלא יתפוצץ.
"הכל בסדר?" אורי קפץ על הנושא השיחה במהירות והעיף בי מבט דואג. ידיו התחפרו יותר בכיסי מכנסי הג'ינס שלבש.
הנהנתי בכעס וכולם הביטו בי, רואים בי כמפלט קצר מבעיותיהם הקשות.
"אז…" גל הביט סביב, מחפש נושא לשיחה טוב. "איך היה הדייט אתמול?" הוא פנה לאמבר והראל. זה לא היה נושא שיחה טוב. אמבר נהייתה אדומה מבושה והראל העמיק את מבטו בעשבים השוטים שנמצאו מתחת לרגלינו. אורי העיף סטירה קטנה בעורפו של גל כדי להשתיקו וגל המסכן הידק את שפתיו בפחד.
"וואו המנהל ממש חפר היום." שיר ניסתה להציל את המצב ללא הצלחה מרובה.
שקט מביך השתרר בינינו. רק רעש העקבים של ליהי שבעטו בחומה בחוזקה נשמעו.
"אולי די?" אורי פנה אליה בפעם הראשונה היום וצעק עליה בכעס. עיניו הכחולות נראו מלאות זעם.
"מה יש לך בימים האחרונים?" ליהי קראה גם היא בכעס וקפצה מהחומה בעצבנות. היא החלה לרוץ במהירות לעבר הבניין הגדול של הפנימייה.
"גם כן היא…" אורי מלמל ירד מהחומה בזהירות, הולך בעצבנות לכיוון ההפוך מליהי.
"אני מצטערת…" אמבר לחשה בשקט להראל אך כל מי שישב על החומה שמע את מילותיה בבירור.
הראל לא אמר מילה וקפץ מהחומה גם הוא. הבעת פניו האדישה לא השתנתה והוא החל להתהלך לכיוון הבניין.
"נו. הראל." אמבר קראה אחריו בייאוש וקפצה מהחומה גם היא. הולכת בעקבותיו במהירות.
"ביי." ליאן סיננה לנו וירדה מהחומה, מתעלמת מהחיוכים שהילד החתיך שהיא הסתכלה עליו לפני רגע שלח לה.
"נראה לי גם אני אלך." שיר משכה בכתפיה וירדה מהחומה בזהירות. שערה קפץ מעט כשהייתה באוויר.
"גם אני." גל קרא וקפץ בעקבות שיר המחויכת. הם הלכו יחד לעבר הבניין, נעלמים מעבר לפינה.
ונשארתי לבד, חשבתי בעגמומיות ובעטתי בחומה העבה. כעבור כמה דקות, קפצתי גם אני בחומה והתחלתי ללכת באטיות לאורך השביל שהקיף את הבניין של הפנימיה. השביל עוטר באבנים קטנות שעמדו זקופים כחיילים משתי צדדיו. אחרי האבנים השתרע מרחב גדול של דשא ירוק וגבוה שהגיע עד לבניין הלבן והקיף אותו מכל צדדיו.
"היי, מה השעה?" קרא ילד בעל שיער שחור ופרוע שהתבלגן על עיניו הירוקות. הוא היה שרירי ושזוף וישב על הדשא לבדו.
כיווצתי את ידיי בייאוש, זה לפעמים כל כך מעצבן. ניסיתי לשלוח לו מבט של 'אני מצטערת, אני לא יכולה לענות, אני אילמת.' אבל כמו שגיליתי פעמים רבות בעבר, אין מבט כזה.
"נו, בבקשה. אני רואה שיש לך שעון." הוא קרא בקולו העבה והצביע על השעון הכסוף שענדתי על מפרק ידי.
הבטתי סביב בייאוש ולבסוף הוצאתי את הטלפון שלי מכיס השורטס השחורות שלבשתי והתחלתי להקליד במהירות.
"נו. אל תהיי סנובה." הוא קרא שוב וקולו החל לעלות לי על העצבים.
'אני אילמת.' סיימתי להקליד את ההודעה וזרקתי לו את הטלפון בעצבנות. הוא תפס אותו בהפתעה והביט במסך, מבטו השתנה מעט.
"אהה. אני ג'ון." הוא חייך אליי, חושף שתי שורות של שיניים מושלמות שנראו כאילו יצאו ישר מפרסומת של אול גייטס. הוא זרק לי בחזרה את הטלפון ואני תפסתי במהירות.
'יובל.' הקלדתי והוא התקרב מעט כדי לראות.
"אז, יובל. אמרו לך פעם שאת יפה?" הוא שאל בקריצה ונשען אחורה על הדשא.
'אמרו לך פעם שאתה גרוע במשפטי פתיחה?' הקלדתי בחיוך והתיישבתי לידו, מראה לו את הטלפון.
"היי." הוא קרא במחאה מוגזמת. "לא אני לא."
'כן…אתה כן.' הקלדתי בטלפון ואצבעותיי רקדו על הקלידים במהירות אדירה.
"לפחות תני לנסות שוב." הוא אמר בחיוך משועשע ותלש כמה חתיכות דשא ירוקות מהאדמה.
סימנתי לו בידי לדבר וחייכתי אליו, מחכה למוצא פיו.
"אז, את באה לפה הרבה?" הוא ניפח את חזו וקרץ לעברי בשעשוע.
כעבור רגע, שנינו שכבנו על הדשא מתגלגלים מרוב צחוק.


תגובות (4)

אעאעאעאעאעאעאעאעא ייאיי ישלי הקדשה! :,)
רגע מרגש…
זה סיפור כזה מושלם!
איך את כותבת כל פרט ופרט בסיפור…
זה פשוט פר-פקט ; )
תמשיכייייייי!!!!

07/08/2014 03:48

ל-ה-מ-ש-י-ך!!! ומהר ! הדמות שלי גאה ומאושרת כרגע :-)
אשמח אם תקראי את הסיפור שלי.. :d

07/08/2014 08:38

תודה ♡♡ אוהבת אתכןן!
ויובל, אני אקרא ;-)

07/08/2014 09:41

מת להמשך

07/08/2014 13:59
27 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך