It's Not Love

פרק 2:

השעון המעורר הארור הזה, שמתי את הכרית מעל ראשי ואני עדין שומעת אותו. גניחה יצאה מבין שפתיי, ניסיתי להגיע לפלאפון בידי מישוש בלבד, אבל הפלאפון לא היה על השידה, קפצתי מהמיטה בבהלה ועקבתי אחר הצליל, הוא נפל מתחת למיטה, הרמתי אותו וניסיתי להסתכל בשעון מאחר והראייה שלי מטושטשת.

"פ-פאק.." גימגמתי, עיניי הפכו לשחורות, כמה זמן השעון הזה צלצל?

רצתי לעבר חדר האמבטיה, השעה הייתה ארבע וחצי בצהריים, מה אני אגיד למנהל המזויין הזה, שונא אותי סתם ככה, אפילו פעם אחת לא הלכתי אליו, אני חושבת שזה בגלל שסירבתי לדייט עם הבן שלו, אבל אף פעם לא הייתי בטוחה בזה, וגם לא אכפת לי, עוד חודש נשף הקיץ שלנו, שהוא בעצם נשם הסיום, ואז אני אלך לקולג' אנסה לפחות להתקבל על מלגה או משהו, הרי יש לי ציונים מעולים, אני לא חננה אבל אני רוצה שיהיה לי עתיד, הייתי חייבת לעבוד נורא קשה על הציונים האלו, לשמור על ממוצע גבוה בתקווה שיתנו לי מלגה.

לאחר מקלחת ארוכה ומפנקת לבשתי את החלוק שלי, בצבע לבן, ושמי רקום עליו, אני לא הכי עשירה אפשר להגיד שאני חיה על קו העוני כמעט, אבל זה לא עוצר אותי מלהשקיע בעצמי, השקעות לטווח ארוך לפחות.

הסתכלתי שוב בשעון, השעה הייתה 17:02 אני אספיק להגיע.

לאחר ששמתי הלבשה תחונה לבנה מתחרה, בחרתי בחולצה לבנה צמודה, אבל לא מדי, שמתי חצאית מיני קצרה בצבע שחור, חגורה צהובה וזוג מגפונים שחורים. זה אולי לא סוג הלבוש למסעדה הזאת, אבל גם ככה מביאים לי לשם מדים.

"האניי!" שמעתי את הצרחה של.. עיניי נפרעו. רוזלי. השותפה שלי לדירה לשעבר, כל כך התגעגעתי אליה.

"רוזיייי!" השבתי צרחה.

"מה את עושה פה?" שאלתי באושר.

"הילדה שלי בת 18 עוד שבוע!" היא צרחה, "נראה לך שאני אשכח את זה?" היא פרעה את שערי.

אחרי הרבה זמן של דיבורים, נזכרתי שיש לי עבודה "פאק רוז, הדיבורים איתך הוציאו אותי מריכוז, שכחתי שיש לי עבודה אני חייבת למהר אסור לי לאחר, שמעתי שהבוס שם עומד בזמנים." אמרתי בעודי קושרת את שרוכיי המגפיים שלי.

"את רוצה טרמפ?" היא שאלה מנופפת בעיניי את המפתחות שלה, פערתי את עיניי, כאשר ראיתי את סמל החברה על המפתח "מאיפה המיני קופר, יזונה?" גיחחתי, נזכרת בזה שלא היה לה גרוש מהתחת.

"הכרתי מישהו, עשיר, חתיך, מושלם ומה שהכי טוב זה שהוא מזיין נהדר" צחקתי למשמע המילים הבוטות שיוצאות מפיה.

"אני שמחה בשבילך, אבל למה לא סיפרת לי?" שיחתי את עצמי עצבנית, "או, הוא חדש והוא מפה, אז ככה שאני נשארת ואני מתאחרת פה, עד שנתחתן?" היא הסתכלה עלי בעיניי כלבלב.

"מי יסרב לעיניים האלה? ככה כבשת אותו, אה." התפוצצתי מצחוק והיא בתגובה תקעה את מרפקה בצלע שלי.

"ברור שאת יכולה לגור איתי, לא תזיק לי עזרה, אבל בואי נדבר על זה בדרך השעה כבר 17:35 ואם אני יאחר יתלו אותי." אמרתי לה בזמן שלקחתי את המעיל, הגשם הפסיק אבל לא אומר שלא קר בחוץ.

נכנסו למיני קופר הכחולה עם הגג השחור, מכונית החלומות שלה, אני שמחה בשבילה שהיא השיגה את מה שהיא רוצה, כל כך התגעגעתי אליך, השחורדינית הזאת היא החברה האמיתית היחידה שלי, היא עזרה לי בהכל, בזה שהוריי מתו, בבית ספר, ובחיים עצמם, אני כמו בת חסות בשבילה, והיא גדולה ממני רק בשנה.

"למה את מחייכת?" היא שאלה.

"נזכרת בתקופות איתך, התגעגעתי אליך כל כך" רציתי כל כך לחבק אותה באותו רגע, אבל היא נוהגת.

"גם אני התגעגעתי אליך, אני חושבת שכאשר אני וברנדון נתחתן, אני אבקש ממעו שתעבורי לגור אצלנו, הוא מת לפגוש אותי סיפרתי לו כל כך הרבה עלייך". היא אמרה בחשש, יודעת שאני שונאת שמדברים עלי, אבל הפעם זה לא הפריע לי ופשוט נתתי לה חיוך.

"תעצרי ישר בפנייה ימינה" אמרתי, וזה מה שהיא עשתה.

יצאנו מהמכונית וחיבקתי אותה "תודה רוזי" היא חייכה אלי, "בכיף קטנה ובהצלחה" אמרה, וחזרה למכונית.

הסתכלתי על הדלתות, נשמתי נשימה עמוקה "את יכולה לעשות את זה.." מילמתי לעצמי ונכנסתי.

אומי!
עצרתי פה למרות שכל כך רציתי להמשיך, אבל אני חושבת, שהמסעדה זה לפרק הבא, תהיו מוכנות אולי היום, או מחר אני אעלה פרק כשיהיה לי זמן.

תגיבו אם אהבתן, ואל תשכחו לעשות לייק.

XOXO L.