שלך, זר לא מוכר- פרק 9

" תראו תראו תראו, איפה מצאת אותה? "
" היא התחבאה כאן בשיחים".
הוא הסיר את החולצה מפניי
" גיליתי אותה כשבדקתי מסביב כמו שביקשת"
"היא דיברה עם מישהו?"
" האמת הטלפון היה אצלה ביד אבל לא שמעתי אותה מדברת, תפסתי אותה ברגע שגיליתי אותה"
" תמצא אותו"
"טוב"

שתי מיטות היו שם, מורן הייתה קשורה ברגלה לאחת מהן.
" עם מי דיברת?"
לא עניתי לו.
" את מעיזה לשתוק?! חצופה! את יודעת מה אנחנו מסוגלים לעשות לך?"
הבחור האחר נכנס: " מצאתי אותו"
" נו?"
"הוא כבוי, שבור כולו"
שרון פנה אלי שוב: " עם מי דיברת?"
שתקתי. אחד מהם התקרב לשרון ולחש לו משהו.
" אתה צודק, יאללה חברים תתחילו…"

מספר שעות מאוחר יותר

הדלת נפרצה בפתאומיות.
'לא שוב' חשבתי לעצמי.
" מה קרה פה?, מוקד אנחנו זקוקים לתגבורת מז"פ ולמד"א"
הסתובבתי. שרון והחברים שלו כבר לא היו בחדר, כל החדר היה מלא בדם, קיא וריח נוראי נישא באוויר.
הבטתי למורן היא התנשפה בכבדות, לפחות היא בחיים. שתינו בחיים, עברנו את הסיוט הזה.

אמבולנסים פינו אותנו לבית חולים.
הפציעות שלנו אמנם היו בינוניות אך שתינו היינו תשושות מבחינה נפשית.
אני לא דיברתי כלל, שתקתי גם כשאמי הגיעה בוכייה, גם כשהרופאים שאלו אותי שאלות, וגם כשבאו השוטרים לגבות ממני עדות.
הדמעות זלגו מעיניי ללא הפסקה, הייתי נרדמת ומתעוררת בבהלה, נזכרת במה שעבר עלי- עלינו. מורן לאומת זאת כן שיתפה, היא סיפרה להוריה את כל מה שקרה ומאוחר יותר העידה בפרוט בפני השוטרים שהגיעו למחלקה.
היא אמרה לי שגם אני צריכה לעשות זאת לשתף, לספר על מנת שחיות האדם האלו יענשו על מה שעשו לנו אבל פשוט לא הייתי מסוגלת.

שבוע עבר, צו איסור הפרסום שהוטל על הפרשה הוסר, המקרה פורסם בעיתונים בכותרות הראשיות אולם למשטרה לא היה קצה חוט.
מסתבר ששרון היה ידיד שמורן הכירה לאחרונה הוא אף הקפיץ אותה מספר פעמים לעבודה מביתה, היא סיפרה לשוטרים שתמיד היה נחמד ואדיב אליה.
למרבה הפלא לא היו למורן הכתובת שלו או פרטים נוספים אודותיו פרט לשם משפחתו והמשטרה לא הצליחה לאתר אותו.

חלפו להן עוד יומיים, שתינו היינו עדיין מאושפזות. מורן שכבה במיטה ואני קראתי ספר. לפתע היא התעוררה והתחילה לצרוח. אחת האחיות נכנסה במהירות והתקרבה למורן.
"שני, אני מצטערת הכול בגללי, באשמתי, כל הסיוט הזה ששנינו עברנו, אני מרגישה נורא "
דמעתי, והיא המשיכה " תראי את עדיין לא מסוגלת לדבר ,אני מתנצלת כל כך מצטערת, אני לא יכולה לחיות יותר, כל לילה אותו דבר, הסבל שעברנו חוזר על עצמו, זה לא יגמר לעולם! אני כבר לא יכולה יותר די לסבל הזה די! " היא התחילה להתפתל, לצרוח ולרוץ בחדר. האחות רצה להזעיק עזרה. מורן התקרבה לעדן החלון והחלה לממלמל ברצף מילים לא ברורות ואז היא קפצה מהחלון.

" לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא! איך את עוזבת אותי? איך?"

דידיתי עם רגלי המגובסת לעבר החלון, אם היה לה אומץ לעשות את זה גם אני יכולה!