לא כל המלאכים מושלמים פרק 1

פרק 1: פתיחה

היי, קוראים לי דרייה אנגלוס. אני מטר שישים ותשע ושוקלת 97 קילו.
כן, אני יודעת בדיוק מה אתם חושבים. 'איזו מגעילה, למה היא לא מרזה? זה ממש לא נוח לחיות ככה.'
טוב, האמת שיש לי סיבה ממש טובה לעודף המשקל שלי. עד לפני שבוע גרתי בטקסס, עם שבעה אחים שסבלו מעודף משקל, אמא אחת שלא יכלה לקום מהמיטה בגלל המשקל העצום שלה (167 קילו) ואבא ששקל כמעט כמוה וגם לא לא יצא מעולם מהבית.
אני יצאתי מהבית רק פעמיים בכל חמש עשרה שנות הקיום שלי. למדתי בבית עם אבא שלי. סדר היום שלי היה קבוע: שינה עד שתיים עשרה, אכילה, אכילה בחדר שלי, אכילה בזמן הלימודים עם אבא שלי, אכילה של סיום הלימודים, אכילה מול המחשב עד שתיים בלילה, שינה.
אפשר לומר שאוכל היה הדבר היחיד בחיים שלי.
אבל לא עוד, עכשיו אני החלטתי שאני עומדת לרזות. אני פותחת במלחמה נגד המשקל שלי. אני עומדת להיות ילדה נורמלית ויפה.
אתם בוודאי שואלים את עצמכם, מה השתנה? מה גרם לי לעשות את זה ולרזות?
טוב, לפני שבוע הטלפונים בבית התקלקלו. ההורים שלי היו רגילים להזמין את האוכל הביתה, כך שלא היינו חייבים לצאת החוצה. אבל באותו יום הטלפון לא עבד, והיינו צריכים להזמין ארוחת ערב כי כולם כבר היו רעבים, אז אמא שלי שלחה אותי למכולת שבקצה הרחוב לקנות בורקסים שנוכל לחמם ולאכול.
לאחר ויכוחים רבים יצאתי מהבית והלכתי למכולת. לקחה לי שעה להגיע לשם, בגלל שנעתי ממש לאט. עוד שעתיים להסתדר במכולת, למצוא את מה שאני צריכה ולקנות.
עוד שעה לחזור הביתה.
כשחזרתי גיליתי למרבה האימה שהבית שלי כבר לא קיים. היו רק שאריות מעושנות של הבניין. המון ניידות משטרה ואמבולנסים חנו שם, והרחוב היה חסום.
ניגשתי לשוטר אחד ושאלתי אותו מה קרה פה.
"הייתה שריפה, לקח המון זמן עד שהודיעו עליה כי אנשי הבית לא התקשרו לדווח. כשהגענו השריפה הייתה כבר גדולה מאוד, לקח כמעט חצי שעה לכבות אותה. אף אחד לא הצליח להימלט, את קשורה לאנשים האלו איכשהו?" הוא שאל. לפי הבכי שלי הוא הבין שכן.
"אני… אני גרתי פה… שלחו אותי למכולת כי הטלפונים… הם נותקו…" לא הצלחתי להמשיך.
"אני מאוד מצטער בשבילך, ילדה. מה שמך?" הוא שאל.
"דרייה. דרייה אנגלוס." אמרתי בשקט.
"אז.. דרייה. יש לך אולי איזו משפחה חוץ מהאנשים שנספו בשרפה?" שאל השוטר בחביבות.
"יש לי קרובים בהרבה מקומות… יש לי דודים בניו-יורק, ודודים באירופה אבל איתם אנחנו לא היינו בקשר מעולם… אנחנו מכירים קצת את הדודים מניו-יורק. אתם עומדים לשלוח אותי לשם?" שאלתי.
"מיד אחרי ההלוויה. אנחנו נדאג לאתר אותם ולהתקשר אליהם בהקדם האפשרי. תישארי פה ואל תזוזי." אמר השוטר והלך משם.
לא הייתה לי שום כוונה לזוז. עמדתי שם שעות, עד שהשוטר לא חזר בעשר בלילה ולקח אותי לתחנת המשטרה.
ביליתי שם את הלילה. השוטרים היו נחמדים אלי, אבל אני הייתי מדוכאת כל כך עד שלא יכולתי להבין דבר ממה שקורה סביבי.
למחרת בבוקר הגיעו הדודים שלי מניו-יורק. דודה רבקה והבת שלה, אשלי גרין.
הרגשתי מולן כל כך מושפלת. אשלי הייתה בלונדינית, עם שיער בלונדיני חלק עד הכתפיים, עיניים ירוקות, חזה גדול וגוף מושלם. דודה רבקה הייתה מושלמת כמעט כמוהה, למרות גילה המבוגר (42 וחצי) היא נראתה מושלמת.
"אמא, לא אמרת לי שאנחנו באות לקחת בהמה." אמרה אשלי.
"תשמרי את הדיבור הזה לחברות שלך, טוב?!" צעקה עליה רבקה, אשלי נאנחה והביטה בי בגועל.
"אז אני אלך לדבר עם חברות שלי בזמן שתטפלי ב…דבר הזה." היא אמרה. רציתי לבכות כשהיא התרחקה משם.
"אל תדאגי… הבת השנייה שלי לא מגעילה כל כך. אחותה התאומה אפילו נחמדה." אמרה לי דודה רבקה, אבל יכולתי לראות שהיא נגעלת ממני בדיוק כמו הבת שלה.
מעולם לא פגשתי אותם לפני זה, אז אפילו לא ידעתי שיש לדודה רבקה עוד בת. הקשר היחידי שלנו איתם היה בשיחות טלפון ארוכות של אמא שלי עם דודה רבקה. ולמרות השיחות האלו דודה רבקה לא ידעה כלום על אורח החיים שלנו.
"אז אני עומדת ללכת עכשיו ולדבר עם השוטרים החביבים לגבי ההעברה שלך, תחכי פה בחוץ ונסי לא להתקרב יותר מידי לאשלי." אמרה דודה רבקה ונכנסה לתחנת המשטרה.
לא ניגשתי לאשלי, אבל אשלי כן ניגשה אלי.
"עכשיו ברצינות, למה את כל כך שמנה? זה בטוח לא נוח לך להסתובב ככה." היא שאלה אותי.
"למען האמת שלא ממש הסתובבתי יותר מידי בחיים שלי…" מלמלתי.
"מה זאת אומרת? כלומר לא הזמינו אותך לשום מקום?" היא שאלה.
"לא. הכוונה היא שלמדתי בבית ויצאתי ממנו רק פעמיים בכל החיים שלי. ואני בת חמש עשרה וחמישה חודשים." אמרתי.
"וואו…. לא ידעתי." אשלי נראתה מופתעת מאוד.
"את בגילי?" ניסיתי לפתח איתה קשרי חברות, אם אנחנו כבר מדברות.
"לא, אני טיפה יותר גדולה ממך. בת חמש עשרה ושבעה חודשים." היא אמרה ואז הטלפון שלה צלצל.
"חכי לי שנייה." היא ביקשה וענתה.
"כן, מה קרוליין, מה?!" היא צרחה אל הטלפון, מישהי מהצד השני צרחה אפילו חזק יותר כי יכולתי לשמוע את עור התוף שלי נקרע עוד ממקומי המרוחק.
"אבל אני אמרתי לך שזרקתי את ג'וש לעזאזל, את יכולה לצאת איתו תעזבי אותי בשקט!" צרחה אשלי.
"אני יודעת שיש אימון מעודדות מחר! אני אגיע, בסדר, אני באה!" היא המשיכה לצרוח.
"אוף, קרוליין תעזבי אותי בשקט אני פה עם הדודנית שלי ואנחנו אוספים אותה אחרי שהמשפחה שלה מתה ואני רוצה לדבר גם איתה! איתך אני יכולה לדבר כל היום בבית הספר!" צעקה אשלי וניתקה.
הרגשתי גאווה עצומה על זה שהיא אמרה שהיא רוצה לדבר גם איתי.
"את נראית לי מקובלת, את מעודדת?" שאלתי.
"כן… זה לא כל כך כיף כמו שזה נראה, את יודעת. לפעמים אני מקנאה בהיילי על זה שהיא לא כל כך מקובלת כמוני ויכולה לעשות מה שבא לה, כשאני חייבת לשמר את המוניטין שלי ולהיות תמיד מושלמת." אמרה אשלי.
"היילי?" שאלתי.
"אחותי התאומה." אמרה אשלי במהירות.
"אחות תאומה זה אדיר. אפשר לעשות הכל ביחד, זו חברות לכל החיים." אמרתי.
"לא… פעם זו הייתה חברות לכל החיים." אשלי אמרה בשקט ונעצה את עיניה במדרכה, הנחתי שאני צריכה לעזוב את הנושא ולתת לה קצת מרחב.
"טוב… אני מצטערת אם העליתי נושא שלא נעים לך." אמרתי.
"לא, זה בסדר. תקשיבי, אם את רוצה להיות במעמד חברתי כלשהי בבית ספר שלנו את חייבת להרזות. לא יקבלו אותך לשום מקום אם תראי ככה, את תהיה ממש בודדה. כדאי שתבקשי מדודה רבקה שבועיים לפני שאת מתחילה ללמוד ותורידי כמה קילו." אמרה אשלי.
"אממ… תודה. נראלי." אמרתי, היא חייכה ואז הטלפון שלה שוב צלצל.
"גוד דאמט! מה היא רוצה ממני לעזאזל?! כלבה מעודדת מפגרת!" היא צרחה והלכה הצידה לענות.
"נו, קרוליין, את לא יכולה להתקשר אלי כל רגע ולשאול אותי מה להגיד, את צריכה לדבר איתו לבד!" צרחה אשלי.
"נו באמת, זה שאני הייתי חברה שלו לא אומר שאני יודעת איך להתחיל איתו. פשוט תגידי משהו לעזאזל ואם תתקשרי עוד פעם אחת אני אהרוג אותך!" היא חזרה אלי. באותו הרגע יצאה דודה רבקה מתחנת המשטרה.
"בואו, נכנסים לאוטו. נוסעים הביתה. לבית החדש שלך!" היא אמרה בשמחה.
"רגע, אמא, אולי יש לה דברים שהיא רוצה לקחת איתה…" אמרה אשלי.
"הכל נשרף בשריפה… אני לא חושבת שמשהו נשאר. אני אאלץ לקנות בגדים חדשים לתקופה הקרובה." אמרתי, נכנסנו לאוטו האדום והיפה שלהם ונסענו משם.
בזמנו עוד לא ידעתי לאן אנחנו נוסעים, אבל כשהגענו הבנתי שלא יכול להיות גרוע יותר.
ברוקלין.
אמנם אתם תגידו שברוקלין זה מקום יפה לגור בו, אבל בשביל ילדה שמעולם לא היו לה חיי חברה כל כך הרבה אנשים בבת אחת זה פשוט סיוט. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי כשחנינו ליד בניין פינתי עם לבנים אדומות וחלונות שבכולם הוילונות היו מוסטים. הדלת הייתה לבנה עם חריץ לדואר למטה.
"אמא! חזרתם, וממש מהר!" ילדה עם שיער שטני כהה ופסים חומים שצצו בו מידי פעם רצה אלינו מהדלת. העיניים שלה היו כחולות, היה לה אף כפתורי ולסת זוויתית ודקה.
היא הייתה לבושה בגופייה לבנה צמודה שהדגישה את קימורי גופיה המושלמים ומכנסי טרנינג אפורות משוחררות. היא לבשה חלוק לבן מעל כל זה ועל רגליה היו נעלי בית. היא רצה וחיבקה את דודה רבקה.
"היי. לא עשית שום מסיבה בזמן שנעדרנו, אני מקווה." אמרה רבקה, הילדה צחקה.
"לא, אני מבטיחה לך שלא הרסתי או שברתי שום דבר. ואפילו אכלתי את האוכל שהשארת לי, ובזמן שנשאר לי צפיתי המון פעמים בסדרות מצחיקות באינטרנט." היא אמרה.
"יופי. תחזרי פנימה, היילי. אנחנו עוד שנייה נעלה." אמרה רבקה. הילדה הנהנה וחזרה לעלות במדרגות לבית אבל אז היא נעצרה והביטה בי.
"אמא, מי זו?" היא שאלה לפתע.
"זו הבת דודה שלכן, דרייה. היא מטקסס." אמרה דודה רבקה.
"המשפחה שלה נספתה והיא היחידה ששרדה." אמרה אשלי. היילי צחקה.
"מה קרה להם? אכלת את כולם?" היא המשיכה לצחוק מהבדיחה של עצמה ונכנסה חזרה פנימה.
דמעות עלו בעיני.
"אז גם היא לא הכי נחמדה…" אמרתי. אשלי הנידה בראשה.
"היילי סתם אוהבת לרדת על אנשים. חוץ מזה, היא ממש צינית. לרוב היא לא מתכוונת לפגוע. היא גם לא מודעת לעובדה שהיא פוגעת באנשים." אמרה אשלי.
"כן… בסדר." אמרתי.
"בואו ניכנס. נראה לך איפה את ישנה, איפה הדברים נמצאים… ואז מחר בבוקר אשלי תוכל להראות לך איפה בית הספר." אמרה רבקה. ידעתי שזה הזמן להגיד לה.
"אממ… דודה רבקה?" שאלתי.
"את יכולה לקרוא לי אמא." היא אמרה בחביבות, לא הצלחתי לראות אם היא מזייפת או שהיא באמת לא נגעלת ממני.
"אני יכולה אולי… להישאר בבית, שבוע-שבועיים, לפני שאני אתחיל ללכת לבית הספר?" שאלתי.
"לי אין שום בעיה עם זה. עברו עליך דברים קשים, את צריכה להירגע. אני רק אראה לך איפה החדר שלך ותלכי לישון." אמרה רבקה.
"אבל אמא, אין לנו חדר פנוי, איפה היא תישן?" שאלה אשלי.
"בינתיים בסלון על הספה, עד שלא נמצא סידור טוב יותר." אמרה רבקה ונכנסה פנימה. אשלי נכנסה גם.
נכנסתי אחרונה, הייתי עייפה מכדי להביט בבית עצמו. רבקה רק הצביעה על הספה ואני כבר קרסתי עליה ועצמתי עיניים.
האור כובה בחדר, שמעתי את הצעדים של רבקה ואשלי נעלמים.
לפני שנרדמתי הכרזתי על מלחמה.
מלחמה נגד המשקל שלי.