Love Somebody – פרק ראשון (סיפור חדש!) והדמויות שנבחרו

♥פרק 1
♥ פלאשבק

רצתי. שום דבר לא עצר אותי מלרוץ, חוץ מהשריטות הכואבות שדיממו בלי הפסקה.
הרגע הזה, ששלחו את כל הטילים אלינו, והחיילים של האויבים נכנסו לעיר…
זה היה מזעזע. במיוחד שאבא שלי ואח שלי שמשרתים במילואים, יותר נכון, שירתו במילואים…
הדמעות לא הפסיקו לרדת לי.
אבא ואחי אינם יותר. אמן שכל החיילים של האויבים ימותו. מי אתם שתשמידו את אבי ואת אחי? לא מגיע להם!! פשוט לא מגיע להם!!
מאז שנודע לי ולאימא, לא היה לנו למה להישאר כאן יותר. זה או שנמות, או שנברח. וממילא לא היה למי לחכות, כיוון שאין לנו עוד משפחה בעיר. והמשפחה היחידה שהייתה שם… מתה.
נכנסנו לאוטו של אימא במהרה, התחלנו לנסוע לכיוון היציאה מהעיר. אבל החיילים הקיפו אותנו, כמו את כל פקק התנועה.
"לירן, לירני שלי" אימא החזיקה את לחיי, שתינו התנשפנו.
"אם את אוהבת אותי, רוצי! לא חשוב לאן, למקום שהחיילים לא יראו, דרך המעבר הרגלי של היציאה מעיר, אבל רוצי!!"
"אני לא עוזבת אותך אימא!! לא רוצה לרוץ! אני נשארת כאן!" צעקתי, התנשפתי, בכיתי.
"אני אהיה בסדר לירן אני מבטיחה שכשהכול ייגמר אני אחזור אלייך, בבקשה!!" היא הביטה בעייני. חיילים התקרבו לאוטו.
"לא!!" הדמעות לא הפסיקו לרדת.
"רוצי!" אימא צעקה בפעם האחרונה. החיילים כבר כמעט הגיעו אלינו.
הסתכלתי על אימא, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את פניה. התחלתי לרוץ, בסך הכול ילדה בת שלוש עשרה, כמו שביקשה, כשאני לא יודעת לאן ולא יודעת מתי אראה עוד מישהו מהמשפחה שלי…

♥ מציאות

"הארוחה מוכנה בנים! ו..מתוקה!" אימא, כלומר – מרילין, האימא המאמצת שלי, שוב שכחה שיש להם בת במשפחה.
אנחנו כבר שנתיים וחצי כמעט גרים באותו בית, איך היא יכולה לשכוח?
הם אימצו אותי חצי שנה אחרי ששוטטתי ברחובות, בעיקר ליד תחנת המשטרה שעזרו לי למצוא בית. זאת אומרת, שכשהייתי בת שלוש עשרה וחצי כבר גרתי איתם. מאז עברו שנתיים וחצי – אני בת שש עשרה, איך אפשר לשכוח אותי?
היא רגילה להגיד 'בנים' כיוון שיש לי עוד שלוש אחים, חורגים כמובן.
מאט – בן עשר, האח הקטן. הוא לא סובל אותי. הוא כל היום משחק בפלייסטיישן שלו, מזמין את החברים החופרים שלו, מציק… טוב, אפשר לומר שזה הדדי. גם אני לא סובלת אותו.
רייאן – בגיל שלי, אבל חצי שנה יותר. כלומר, שש עשרה וחצי. ואיך לומר את זה? אמ, הוא, נו טוב – ערס. אני שונאת ערסים. בגלל זה אני גם לא מתחברת אליו, למרות שכולם אומרים שאנחנו התאומים הכי חמודים שהוא ראה אי פעם. אה, חמודים? קודם כל, אנחנו בכלל לא תאומים. הוא גדול ממני בחצי שנה, אז.. איך נהיה תאומים? ואנחנו גם בכלל לא מאותה משפחה!
וגם אני לא מבינה איך אמריקאי, או בריטי, או חצי חצי או מה שזה לא יהיה יכול להיות ערס. בדרך כלל הם מנומסים במקומות האלה, לא?
ויש את ליאו. האח האהוב עליי. הוא כמעט בן שמונה עשרה, אבל בקרוב אני לא אראה אותו כי הוא הולך לצבא. וזה מה שמבאס. דווקא האח הנחמד צריך להתרחק?
הוא מתנהג אליי יפה ומגונן עליי. אבל רק בזמן האחרון – כי כשהגעתי הוא בכלל לא שם עליי.
וקינאתי מאוד, בכל אלה שאומרות שהאח הגדול שלהם מגונן עליהם. כי האחים שלי שנאו אותי. ושניים מהם עדיין שונאים אותי. והשלישי לא הולך להיות כאן בכלל בתקופה הבאה. אני מקווה שאסתדר בלעדיו.
לשלושתם יש שיער חום ועיניים בצבע תכלת, אבל למאט הן מתחילות להתכהות. כן מאט, נדפקת!
מה עם ההורים?
טוב, מרילין היא מקסימה אבל היא מעצבנת כי היא תמיד שוכחת אותי. איך אפשר לשכוח? אני כאן! אף אחד לא שוכח אותי!
ואבא שלי דיימון. אין עליו. בזכותו אני כאן במשפחה. הוא זה שתמיד מביא לי כסף, קנה לי את כל הדברים לחדר שלי לאחר ששיכנע את רייאן 'לגור' אצל ליאו שממילא עומד להיות בצבא ואז לעזוב את הבית, ואם אחד האחים שלי מציק לי אבא דואג להציק להם בחזרה.
הקטע הוא שגם הוא נמצא ממש קצת בבית. הוא עובד הרבה. אוי… למה לא יכלתם להתהפך?
לא חשוב.
היה לי לגמרי קשה להיקלט כאן, כי יש לאימא, לאבא ולליאו מבטא אנגלי שכזה שהיה לי קשה להתרגל אליו. לרייאן ולמאט אין. וגם, לא הייתי פיצפונת או משהו כזה שכל הקטע עם המשפחה האמיתית שלי קרה… אז… זה חרוט לי במוח. וזה כואב…
אני גם לא דומה לאף אחד מהם. אז זה הבדל משמעותי ואני לא יכולה שלא לשים לב אליו.
הם יחסית גבוהים מהממוצע, שיערם חום כמו שאמרתי ועיניהם בהירות. והם גם לא נולדו בארץ, שכחתי איפה הם נולדו. נו, אמריקה, אנגליה, כל השטויות האלה.
אני די נמוכה בגובה, עיניי בצבע ירוק דבש ושיערי הוא חום בשורשים שמתבהר בהדרגה לשטני, ולבלונדיני בקצוות. צבעתי? לא, לא צבעתי. את האמת. למרות שכולם אומרים לי שזה יפה אני שונאת את זה. זה נראה מוזר כזה, לא? לא עדיף צבע אחיד וזהו?
זה בקצרה על המשפחה.
אז אימא קראה לנו לאכול. זה היום הראשון של 'אחרי החגים' שהולכים בו לבית ספר.
שנה שעברה הייתי עם חברותיי בחטיבה – ליאור, נלי, שני ואמבר.
אבל התפצלנו, כל אחת עברה לתיכון שונה.
הן הלכו לבית ספר לאומנויות.
ואני הלכתי לבית ספר רגיל. פשוט, ה'הורים' שלי לא יכלו או לא רצו לממן את התשלום לבית ספר לאומנויות. אם כן היו רוצים, הייתי הולכת בלי לשאול בכלל!!
כשסיימתי לאכול עליתי להתלבש.
לבשתי חולצה קצרה נופלת בצבע שחור ומכנסי קרעים, כפכפים חדשים שקניתי השבוע והכנתי את תיק בית הספר שלי על הגב.
"לירן איך את הולכת?" שאל ליאו מהחדר שלו.
"לא יודעת, אולי ברגל" השבתי מהחדר שלי בעוד שמרחתי את הליפגלוס האהוב עליי על שפתיי.
"אני יכול לקחת אותך אם בא לך" הציע.
"זה אומר שאתה לוקח גם אותי נכון?" שאל רייאן וירד במדרגות מהקומה העליונה לסלון. ירדתי גם אני.
"נו מה אני אגיד לך? בוא" ליאו לקח את המפתחות לאוטו.
"וגם אותי!" צעק מאט ורץ במדרגות.
"יאלה אז בואו, אני חייב לזוז"
נפרדנו מאימא ונכנסנו לאוטו של ליאו. והינה רייאן שוב עם המזרחית שלו על הבוקר.
"תכבה את זה" כפיתי עליו.
"לא רוצה" אמר.
"תכבה!" באתי לחטוף את הפלאפון מידיו.
"אל תגעי בי לירן תיזהרי!" הוא זז.
"אוח נו.." נאנחתי לעצמי והתאפקתי לא לשבור לו את הטלפון. מזרחית, ועוד על הבוקר? באמת שאני שונאת את זה.
לאחר נסיעה קצרה הגענו לבית ספר. ירדתי ונפרדתי מרייאן וליאו. חיכיתי למאט השמנמן הזה ששנים לוקח לו לפתוח את החגורה.
"נו יאלה כבר!" צעקתי לו.
"חכי רגע לירן" הוא אמר ויצא מהאוטו.
אה כן, גם רייאן לומד בבית ספר לאומנויות. העיקר לו הם יכולים לשלם, נכון?
אבל למאט אין ראש לזה, והוא לומד בבית הספר הרגיל – איתי.
"לירני, מה קורה?" חיבקה אותי יעל, החברה היחידה שלי כאן כשנכנסתי.
"מעולה, מה נישמע?" עניתי, למרות שידעתי שהכול לא מעולה.
כולם בחופש הזה התגעגעו לחזור לבית ספר הזה ורק אני חשבתי על זה שרייאן עכשיו בדרך לבית ספר שהייתי עושה הכול בשביל להיות בו.
"אה… לירן… מתקשרים אלייך" הצביעה יעל על הפלאפון שלי והוציאה אותי מהמחשבות שלי.
הרמתי את הפלאפון, ועל הצג היה רשום…