My novel with Music.. פרק 2 חלק א'

אני אפילו מדמיינת את מחיאות הכפיים של הקהל שקורא בשמי "קמיל,קמיל.."
"קמיל!קמיל! את פה?" קולה של שון החברה הכי טובה שלי העיר אותי מלחשוב על אתמול
"הו שון, זאת את.." לקחתי נשימה "את ממש מוזרה, את רוצה לספר לי מה קורה?" לפני שהספקתי לענות הצלצול קטע אותי "טוב, אני חייבת להזדרז אני לא רוצה לאחר לשיעור עם מר.הנרי" היא אמרה בצחקוק קרצה לי ונעלמה, היא כל כך דלוקה עליו!
נשארתי לשבת על הכיסא, המעבדה הייתה ריקה כיוון שכל התלמידים רצו לשיעור הבא.
ללא רצון עלו בי קטעי זיכרון מאתמול.."בראיין,זה השם שלי" הוא חייך חיוך תמים אך מלא ביטחון ולחץ את ידי, הוא היה נאה מאוד שערו היה כחוטי זהב ועיניו ירוקות כדשא שהרגע כוסח.. "שמעתי את זה אבל לא הבנתי מה אתה רוצה?" צעקתי בגלל המוזיקה הרועשת
"אני חושב שכדאי שנדבר בחוץ" הוא אמר ונעלם, מצאתי אותו יושב עם אמא מתחת לעץ דקל קטן "הו קמיל! את חייבת לשמוע את האיש הזה!" היא נראתה כל כך נלהבת, וכמעט קפצה ממקומה! הוא התחיל לדבר מבלי אפילו לשאול אם אני מוכנה לשמוע "יש לך כישרון..גדול! אין לך אפילו מושג עד כמה נהניתי לשמוע אותך שרה,אנשים כמוך לא פוגשים כל יום"
"תודה" עניתי ביובש זאת לא הפעם הראשונה שאומרים לי את זה "אני אמרגן" הוא אמר כדי להסביר את דבריו כיוון שלא הייתי נלהבת במיוחד "אני מעוניין בך, אני רוצה לעזור לך להגשים את החלום שלך" גיחכתי "חלום?" פרצופו נהפך לרציני "כן, אוי קדימה את יודעת על מה אני מדבר.." שתקתי "את רוצה להגיד לי שאף פעם לא חלמת על הכל בגדול? שאת שרה על במה גדולה כמו למשל..'מדיסון גאדן'?" הוא אמר הרגע 'מדיסון גארדן'? זה המקום בו כל האומנים הכי גדולים זוכים להופיע! זה כבוד גדול! "יופי, אז עכשיו אנחנו מדברים" הוא חייך כשראה את הפרצוף המופתע שלי "אני באמת יהפוך ל..זמרת?" שאלתי בפליאה, זה קצת מוזר שמשהוא בא וכקסם מגשים את החלום הכי גדול שלך "בטח! אם נחתום על חוזה מחר כבר בסוף השבוע הזה נטוס ללוס אנג'לס ונתחיל לעבוד על האלבום הראשון!" הוא אמר מאושר "רגע רגע, מה?" אמא התפרצה "מזאת אומרת סוף השבוע הזה?" בראיין התיישר "כן, סוף השבוע הזה.." אמי החלה לרטון בכעס "אבל רק התחילה שנת הלימודים, היא לומדת היא לא יכולה לעזוב.."
"אבל..את רוצה להגיד לי שנצטרך לחכות שנה שלמה כדי לחתום על החוזה?" הוא שאל מופתע "כן" היא אמרה בפשטות "אני מוכן לחכות חודש או חודשיים אבל לא שנה שלמה!"
"אז גם לא תתפלא שהתשובה שלי היא לא! אנחנו לא חותמות על החוזה" תדברי בשם עצמך! רציתי לצעוק לעברה. היא קמה והלכה בהליכה מהירה שגרמה לשמלה שלה להתנופף
"ידעתי שזה טוב מדי בכדי להיות אמיתי.." מלמלתי לעצמי והלכתי

בראיין רדף אחרי אמא כל הערב, והיא פשוט המשיכה לסרב..ולי לא הייתה שום דעה בנושא. נכנסתי אל השירותים בכדי לסדר את השפתון שנעלם "את מאוכזבת?" הבטתי במראה ומאחורי השתקפה לא אחרת מאמא שלי, "זה לא משנה.. זה לא חלום גדול" זה חלום ענק! "קימי,אם את רוצה את כל הפרסום זה תגידי, תגיבי תעשי משהוא! אני לא רוצה להרוס לך את החלום"
אולי היא צודקת,מעכשיו אני צריכה להשמיע את קולי, זה חלום אז למה שאני לא אנסה לממש אותו? "תקשיבי" היא התיישבה על הספה הקטנה והתישבתי על ברכיה "כשהייתי קטנה תמיד חלמתי להיות דוגמנית,הייתי מתלבשת יפה ומתאפרת, הולכת זקוף ובהליכה מסוגננת. יום אחד נערכה תחרות וניצחתי. הפרס היה חתימת חוזה! אבל סירבתי..סבתא שלך לא רצתה שאני אהיה דוגמנית, היא רצתה אשאר בבית ואעזור לה בעבודות ונקיונות, ומה שקרה הוא שוויתרתי על החלום שלי.. בגלל אמא שלי, ואני לא רוצה שזה יקרה איתך. אז עכשיו תעני לי בכנות מה התשובה שלך? כן או לא?" רציתי לצעוק כן! אבל לפתע נתקפתי חששות, אולי עדיף להגיד לא ולחסוך את הכל? הרי זה ידוע מאוד שאם אני לא אצליח בעולם הבידור אני אכשל ואהפוך ללוזרית מוחלטת "אני מפחדת.." פלטתי מפי במהרה ותחבתי את ראשי בין כתפיה של אמא
"דיברתי עם בראיין, הוא דווקא בן אדם ממש טוב, הוא מאמין בך.." הרמתי את ראשי אליה
"מחר ניפגש איתו אני אסוף אותך אחרי בית הספר"
"מה אנחנו הולכות לעשות?"
"לדבר..על הכל" היא חייכה וליטפה את שערי בעדינות.

הבטתי בלוח הלבן שהיה מלא בנוסחאות מדעיות לא מובנות אך ידעתי לקרוא אותן בקלות,
שוב נשמע קול הצלצול עבר שיעור שלם! שבו רק חשבתי על הפגישה עם בראיין ואמא, אני רוצה לשיר. והיום..אני הולכת להילחם על זה.