survive part 5

הבטתי בה מופתע, הייתי בטוח שהם זוג. עכשיו שאני נזכר, הם באמת היו דומים מעט. אני לא מאמין.
"תספרו לי בבקשה איך הריב בין דין לשון התחיל" היא הפנתה את השאלה והמתינה.
הם הביטו בניהם, מתלבטים מי יספר ולבסוף אחד הנערים החליט לקחת את הפיקוד ולהתחיל.
"נפגשנו כל החברה, כמו תמיד" ראו שקשה לו לדבר, שהכל עוד לא מעוכל אצלו.
"ישבנו, דיברנו וכשבאנו ללכת ראינו את דין" הוא הפנה את ראשו אליי "הוא בדיוק סחב איזה שולחן לאורך הרחוב" הוא הסביר. "צחקנו עליו" הודה "ושון פתאום התחיל לזרוק לו כל מיני משפטים" הוא גיחך בגרונו.
"אילו משפטים?" החוקרת הרגישה צורך לעצור אותו לשאול.
הוא ניסה להיזכר אבל משך בכתפיו לבסוף "האמת היא שאני לא זוכר". הלב שלי התכווץ לרגע, אותם משפטים שהוא לא זכר שנאמרו עליי ועל המשפחה שלי נחקקו לי בזיכרון יותר מידי טוב.
"אוקיי תמשיך" סימנה לו בידה והביטה בו בזוג עניים מקשיבות.
"שון אמר עוד משפט ועוד משפט עד שדין התקרב אליו והתחיל להרביץ לו פתאום" הוא אמר "הוא לא ראה בעניים" הכריז.
"לא עצרתם את הריב?" החוקרת כיווצה את מצחה. "לא כל כך" הוא נבהל מעט "היינו בצד של שון, עודדנו אותו להמשיך" הסביר "עד שסול באה, והפרידה בניהם" סיים.
סול הנהנה להסכמה והחוקרת כתבה את הדברים. "אתם טענתם שדין הוא זה שהחליט לדקור את שון באותו ערב, בגלל המילים ששון זרק לו?" החוקרת ביררה.
"אנחנו יודעים הכל על שון" הפעם נער אחר דיבר "לאף אחד אין סיבה לדקור" קולו עצר לרגע ונשם קלות "את שון" השלים את המשפט. "חוץ ממנו" אמר הנער הראשון והביט בדין "הבן זונה הזה שלקח לנו את החבר הכי טוב שלנו" הוא הרים את קולו לפתע וקם מעט מן הכיסא.
"אני מבקשת להרגיע" החוקרת לא נבהלה, היא סימנה לנער לחזור למקומו והוא עשה כדבריה.
"דין, אתה דקרת את שון בגלל האירוע שקרה מוקדם יותר בצהריים?" החוקרת הביטה בי, מחכה לתשובה.
"תגידי את אמיתית?" אני עדיין לא מבין איך נכנסתי לסיפור הזה.
"דין, אני מבקשת תשובה חד משמעית" היא הייתה קצרת סבלנות.
"לא!" הכרזתי "עד כמה שידוע לי אני לא רוצח" תקפתי וגלגלתי את עניי.
"אתה אולי לא מודע לעצמך כמו שצריך" זרק אחד הנערים בעוינות.
"שקט" החוקרת התרגזה ושוב השתחררה דממה מוחלטת בחדר הקטן. לאט לאט הרגשתי איך ארבעת הקירות הלבנים חונקים אותי וסוגרים עליי.
" סול?" החוקרת פנתה אליה הפעם "תספרי לי על אח שלך קצת, איך הוא בבית, איך הוא בלימודים, האם את יודעת משהו שעבר עליו" היא ניסתה להבין אם יש משהו שהיא מפספסת.
היה ברור לכולם שקשה לסול לדבר, המוות היה כל כך טרי שבקושי קול הצליח לצאת מפיה. היא נשמה עמוק "כולם אוהבים..אהבו אותו" תיקנה את עצמה במהירות. היא משכה באפה והמשיכה "הוא היה חבר כל כך טוב, הוא היה החבר הכי טוב שלי" היא אמרה בלחש. "תמיד היינו מספרים אחד לשני דברים, יוצאים עם אותם אנשים" היא משכה בכתפייה "ידעתי עליו הכל" הכריזה והביטה בחוקרת "הכל" היא הרגישה צורך לחזור על עצמה.
"הוא לא היה מסובך עם אף אחד, ההפך" אמרה בחוסר הבנה "המוות הזה הפתיע את כולנו, אף אחד לא מבין איך זה קרה, לאף אחד אין תשובות" אמרה לה והמשיכה "והדבר היחיד שהצלחנו לקשר ולחשוב עליו היה..הריב שלו באותו היום עם דין" היא בלעה את רוקה ועצרה. החוקרת שתקה עוד כמה שניות, וכשראתה שסיימה היא פנתה לדבר.
"אוקיי, שמעתי את כולכם, אנחנו סיימנו. אנחנו נראה מה נעשה הלאה. כרגע דין" היא הביטה בי "אתה נשאר איתנו בתחנה, השאר משוחררים, יום טוב" היא הודיעה לכולם.
הם יצאו מן החדר, וסול הביטה בי, חסרת אונים, כאילו מנסה להבין מהי האמת, ולבסוף יצאה גם היא מן החדר.
"בוא אחריי דין" החוקרת אמרה "אתה תישאר כאן מספר ימים, עד למשפט".
"משפט?" בלעתי את רוקי. אלוהים, בבקשה תעיר אותי מהסיוט הזה כבר.