The Master's Duty | פרק 4 (?)

פרק 4:

אלקסיס ואלאניס נפלו מהחלון. הנפילה הייתה מהירה והן פגעו בקרקע במהירות. אלקסיס ניסתה להתאושש במהירות בעוד שאלאניס רצה אחריה עם חרב. אלקסיס לא יכלה לזוז. במספר השניות הספורות האלו היא נזכרה… נזכרה בעברה…
כאשר אלקסיס הייתה אוחזת סכין קטנה… היא לא באמת ידעה מה לעשות איתה. היא לא באמת יכלה להרוג אנשים… אם כך? מה באמת גרם לה להרוג אותם?
למזלה של אלקסיס, היא גילתה,
היא שמה לב שבאימונים המאסטר היה נוזף בה
"את לא מספיק טובה!!! תתאמצי יותר חלשלושית!!!"
כאשר הייתה מתעייפת. תגובתו הייתה עדינה יחסית לחיילים האחרים, להם נהג יותר באגרסיביות. כאילו המאסטר לא דואג לה יותר מדיי.
כל ערב הוא היה לוקח אותה לחדר סגור בעל חלון אחד שבור, ואומר לה:
"את חלשה… את באמת חושבת שככה תשרדי? מה יקרה ביום שכל העולם יצא נגדך? מה אז? תעמדי בפחד מול האוייב?!"
אדגר תמיד היה מוסיף בסוף את המשפט הבא-
"את חלשה…, את חסרת תועלת…, את נטל לצבא האדום, או לאנושות כולה…"
אלקסיס מעולם לא שחכה את המשפט הזה. הוא תמיד הדהד בראשה ברגעיי סכנה. הוא רק הבהיר לה שהיא חלשה מאוד.
עיניה של אלקסיס תמיד היו במבט מפוחד. אגרופו של המאסטר תמיד הכה בפניה. על החולשה שלה היא סבלה בכאב. המאסטר היה מכה אותה מכות רצח. כל יום היו על גופה עוד ועוד חבלות…
כל הצבא האדום נלחם על מנת להישאר בחיים, אך איזה צבא זה אם הם הורגים רק חפים מפשע? זה לא צבא… לפחות כך חשבה אלקסיס.
אדגר, המאסטר שלה, ניסה לחפש בכל מקום תרופה לחולשה שלה. למזלו, הוא מצא. הוא הוא הלך אל מכשפת היער. היא נתנה לו שיקוי אדום אשר יכל לחזק את בניי האדם ולגרום להם לרצוח ולשחוט. אנשים רבים חשבו שהמכשפה היא רק אגדה, אך אדגר היה היחידי שידע שהיא קיימת. הוא ניצל זאת לטובתו.
אדגר השתמש באלקסיס בתור ניסוי לבדיקת השיקוי. לפניי כל תקיפה, הוא היה מביא לאלקסיס מיץ פטל והיה שופך לתוך המיץ טיפה אחת מן השיקוי.
כאשר אלקסיס גילתה על קיומו של השיקוי ועל כך שאדגר נתן לה אותו כל השנים, היא ברחה ממנו בפחד. לצערה, הסיפור הזה נגמר ביער וממשיך פה…
נכון לעכשיו,
הירח היה הדבר היחידי שהאיר את השביל ואיפשר לאלקסיס לברוח. לצערה של אלקסיס, לאלאניס היו תכניות אחרות לגביה…
בכל הדרך, כמו פטיפון רעשני במיוחד, המשפט שאמר לה אדגר הדהד בראשה.
"את חלשה…, את חסרת תועלת…, את נטל לצבא האדום, או לאנושות כולה…"
אלקסיס רצה בכל כוחה, היא ברחה בחולשה מאלאניס. מזלה של אלקסיס שהיא מהירה, כי אחרת היא כבר לא הייתה פה. כל השנים המאסטר רק גרם לה לחשוב שהיא חלשה.
אלקסיס נזכרה ברגע בו נלחמה באלקסיס בשביל להציל את דיוק. זו הייתה הפעם הראשונה בה השתמשה בחרבות ללא השפעת השיקוי. אלקסיס נחרדה ממה שעשתה אפילו שרק פגעה בגב של אלאניס ולא גרמה לנזק ממשי. היא לא האמינה שפצעה את אלאניס, אך היא הייתה בטוחה שהיא לא מסוגלת לעשות זאת שוב.
"אלקסיס!" קראה אלאניס "בואי תילחמי מולי! תפסיקי לברוח!"
"אני לא יכולה…" לחשה אלקסיס "אם אני אעמוד מולך אני אמות"
"את חלשה… אני מקווה שאת יודעת את זה" אמרה אלאניס ברוגע
"כן… אני יודעת" לחשה אלקסיס. 'אפילו היא שמה לב לזה' חשבה לעצמה.
"אבל שלא תחשבי שאני אתן לך להרוג אותי! אני אמשיך לברוח!" הוסיפה לדבריה.

אלקסיס כמובן המשיכה לברוח. היא ברחה לכיוון הים. אלקסיס הביטה בירח הגדול שהאור הלבן שלו נשקף על פניי המים. היא לא יכלה לבהות בו זמן רב כיוון שברחה מאלאניס. היה נראה שאלאניס גם הייתה מהופנטת מהנוף, אך אלאניס הייתה יותר נחושה בדעתה לתפוס את אלקסיס מאשר לצפות בו.
אלקסיס ואלאניס רצו במשך זמן רב. אלאניס לא נראתה עייפה אך אלקסיס הרגישה כאילו רגליה נתלשות ממקומם. היא האטה את קצב הריצה, היא הלכה.. היא הרגישה שהיא לא יכלה יותר לרוץ. שתיהן היו על רצפה אשר הייתה עשויה אבנים קטנות וחדות מעט. אלאניס רצה לעבר אלקסיס, היא הניפה את חרבה ופצעה את אלקסיס בבטנה. אלקסיס קרסה לרצפה, אך לא עצמה את עיניה ולא הפסיקה לנשום. אלקסיס לא זזה אף לא תזוזה אחת, היא לא יכלה. היא הייתה משותקת לגמריי. 'למה אני לא יכולה לזוז?' שאלה את עצמה בעוד רעדה. מבטה המפוחד רק חיזק את אלאניס. אלאניס בעטה באלקסיס והעיפה אותה למרחק של מטרים ממנה. אלקסיס נפגעה עוד יותר בגלל האבנים החדות. הפעם, אלקסיס עצמה את עיניה
'אין מילים אשר יוכלו לתאר את הכאב שאני חווה עכשיו.., אך לא אמות בגלל אלאניס… לא אמות בגללה לעולם'
כך חשבה אלקסיס ברגעים אלו אשר כמעט היו האחרונים.
אלקסיס נשמה את נשימתה האחרונה. היא לא הוציאה עוד אוויר.
אלאניס הייתה מרוצה מעצמה וחייכה.
'זהו אלקסיס.. אמרת שלא תמותי בגללי, אך טעית…'
כך חשבה אלאניס…
זה היה נראה כאילו היא צודקת. אלאניס חזרה לעיר ונכנסה לחדרה.
היא סידרה את מיטתה ושכבה לישון- מחייכת.