The sky is not always blue- פרק 1

פרק 1:
'בעוד הגאות שוטפת את החוף פנה איש הצבעונים ההולנדי אל האוקיינוס:"מאחדן מחזירן מרעילן מסתירן מחשפן. תראו אותו, גואה מעלה וגואה מטה ולוקח איתו הכל."
"את מה?" שאלתי.
"את המים" אמר ההולנדי. "נו, גם את הזמן." מכאוב מלכותי, פטר ואן האוטן.'

"דרך מעניינת להתחיל ספר" אמרתי כשקראתי את העמוד הראשון בספר שאמי המליצה לי עליו.
"את כבר מתחילה להתעניין?" אמי דחקה בי
"אמא! בקושי התחלתי לקרוא. אני מתחננת, אל תהרסי לי את הספר כמו שהרסת לי את כל הספרים הקודמים שקראתי!" התחננתי
"איזה ספרים? אני לא הרסתי לך שום ספר! תני לי דוגמה לספר אחד שהרסתי לך!" התגוננה.
"אוקי" הרמתי גבה "האי של סופיה, נערה עם קעקוע דרקון, נערה ששיחקה באש, כל סדרת הארי פוטר-"
"אוקי את לא צריכה להרחיב!" אמרה מובסת.
"אני עדיין לא מאמינה שקראת את כל סדרת הארי פוטר ארבע פעמים ברציפות!" אמרתי כלא מאמינה
"למה?" שאלה בתמימות
"למה? אוקי, אז ככה, קודם כל זאת סדרה של נערים/ילדים או מה שזה לא יהיה –"
"אני וכל החברות שלי שקראו את הסדרה, ההוכחה שזה לא סדרה רק לנערים.." אמרה בגאווה
"אממ את והחברות שלך מוזרות, אתן לא נחשבות" אמרתי בחיוך והיא רק הסתכלה עליי בפרצוף חמוץ וגלגלה עיניים.
"דבר שני, לקרוא סדרת ספרים בעלת שבעה ספרים ארבע פעמים ברציפות, זה מטורף! איך לא נמאס לך?"
"אני יכולה לסבול דברים גרועים מזה.." אמרה
"כמו מה?" התעניינתי וחיוך ענקי עלה על פניה
"אותך" אמרה וצחקה. לא יכולתי שלא להצטרף אליה
"את יודעת, אמא? לפעמים אני מרגישה שאת לא אמא שלי, את כמו החברה הטובה שלי, זאת שעוזרת לי להתמודד עם כל… זה…" היססתי
היא חייכה ואמרה "אני מחייבת אותך לקרוא את הספר הזה במיידית. את לא מבינה כמה את תתחברי אליו, את והייזל, שזו הדמות הראשית דרך אגב, עוברות דברים כל כך דומים! אף על פי, שהיא לא דמות אמתית, את יכולה ללמוד ממנה כל כך הרבה!" היא נישקה אותי על מצחי והוסיפה "אלה כוחם של הספרים.." חייכה וסגרה את האור בחדרי.
"לילה טוב" אמרה ויצאה מהחדר,
"לילה טוב" לחשתי וחיברתי את עצמי למכונה החדשה שאין לי משג איך היא עובדת בכלל….
***
"אמא!!!!" צעקתי כשהסתבכתי עם הצינורות מהמכונה. אמי התפרצה לחדר בשניות כשערה מבולגן ועיניה עצומות.
"מה קרה?" שאלה מבוהלת ובקולה היה אפשר לזהות (בוודאות) עייפות.
"אין לי מושג איך החרא הזה עובד!" התעצבנתי על המכונה
"תני לי לעזור" אמרה ופיהקה. היא התקרבה אליי וניתקה אותי מהמכונה שלייד מיטתי וחיברה את הצינורות שתקועים באפי אל בלון החמצן הנייד (נראה לי שככה הוא נקרא..) לא עברה שנייה והיא כבר לא הייתה בחדר- כנראה (בטוח) היא חזרה לישון..
מאז ה-מקרה, בגיל 13, אנשים החלו להתרחק ממני. מעגל החברות שלי הלך והתקטן עד שאמי הייתה החברה היחידה שנשארה לי, שתמיד הייתה שם בשבילי. כשהחלו הטיפולים שלי, מצאתי את עצמי בתקופה הכי נוראה בחיי, הייתי בדיכאון ולא היה לי חשק לכלום. במהלך כל הזמן הזה עברתי כבר שני ניתוחים להסרת הגידול. הראשון, היה כישלון ובשני חשבו שהצליחו אך הגידול רק התפתח.
אז כן, אם כבר לא הבנתם, אני חולת סרטן. הסרטן שלי דיי נדיר והטיפולים בו שונים. אני חולה ב"סרטן בלוטת התריס מדולרי". אני כבר שלוש שנים בטיפולים ולאחרונה דיי עזבו אותי בשקט, כש'הביאו' לי את המכונה הזאת. היא אמורה לעזור לי לנשום ואמורה לעזור לריאות שלי להתמלא יותר טוב, או משהו כזה.. אם להגיד את האמת, אני לא מרגישה כל כך הבדל.
הסרטן שלי התפשט לעוד כמה מקומות בגופי, כמו הריאות ול"בלוטות הלימפה". כן, אני קצת יחפור לכם על הנושא הזה, כי אני לא רוצה שתצאו מפה בלי שתבינו כלום…
אז ככה, תפקידן של בלוטות הלימפה(הנקראות גם קשרי הלימפה) הן לסנן חיידקים, פטריות ודברים בעליי מחלות בסינון לא בררני. מה קרה אצלי הוא שסרטן בלוטת התריס התפשט, בעקבות הניתוח השני, אל קשרי הלימפה ו"הדביק" אותם בסרטן. למזלי הסרטן בבלוטות הלימפה לא חמור כמו הסרטן בריאות…
אמי הציעה לי הרבה פעמים ללכת לקבוצת תמיכה או משהו כזה, סירבתי. אני שונאת את הדברים האלו, שונאת להיות שונה. אבל הבעיה היא שאני שונאת את זה שאני שונאת להיות שונה (הגאונים שיבינו). גם כשהייתי בריאה לא אהבתי להתבלט, אהבתי להיות כמו כולם, ושנאתי את זה.
לאחר שקיבלתי את המיכל חמצן הנייד שלי, אני לא נוהגת לצאת מהבית, אני מתביישת בעצמי, במראה שלי, ב… במצב שלי.
צלצול הטלפון העיר אותי ממחשבותיי.
'הלו?' עניתי בהיסוס
'סופיה!' הקול הצפצפני המוכר נשמע בצד השני של הטלפון
'היי, לינזי….?' היססתי. בחיים שלי לא חשבתי שלינזי דילוריס תתקשר אליי איי פעם, ועוד עכשיו..
'מ-ו-ת-ק! כמה זמן עבר! למה את לא מופיעה יותר בשכונה??' לינזי צהלה בקו השני
' את באמת שואלת?' שאלתי בקול מתבייש אשר מסווה את הלגלוג שבשאלתי
'אוי נכון! שמעתי מה קרה… איך את מרגישה?' שאלה ולפי הטון של קולה הצלחתי לראות את החיוך הצבוע שעל פניה. עכשיו היא באמת נזכרת לשאול אותי?? כאילו באמת! אמנם היא אף פעם לא דיברה איתי אבל עברו פאקינג שלוש שנים מאז ה-מקרה!
' בסדר' אמרתי. מה עוד יכולתי להגיד
'טוב, סופ, אני חייבת לזוז, ניקו קורא לי' אמרה במהירות
'ניקו?' שאלתי. אני לא מכירה שום ניקו בשכבה שלנו
'ניקו- ניקולאס, נוו ההוא המתולתל החתיך ההוא, שכל פעם הגנב אליו מבטים?' שאלה ופני בערו מהסמקה. כן, הסמקה זו גם אחת מתופעות הלוואי של הסרטן, וכשאני מסמיקה באמת, אני נראת כמו עגבנייה.
'נייס! שמחה בשבילך, אני לגמרי התגברתי עליו' אמרתי בקול חלוש. באמת שהתגברתי עליו! מאז היו לי עוד שני חברים מקסימים. אני, התגברתי, עליו.
' טוב מותק, חייבת לזוז, ביי! נדבר' אמרה בזריזות וניתקה.
'נדבר..?' שאלתי את עצמי בבלבול בזמן שגילגלתי את עיניי. פעם 'הערצתי' את הילדה הזאת. היום, אני לא סובלת אותה.
התלבשתי בבגדים הפשוטים והרגילים שלי(טוב, הם הרגילים- שלי, בואו נגיד שיש לי סגנון שונה מאז ה- מקרה).
"אמא! אני יוצאת!" אמרתי. ראשה של אמי צץ משום מקום ועל פניה הבעה מופתעת ומבולבלת.
"את מה?" שאלה אותי בחוסר הבנה
"אני י-ו-צ-א-ת, את רוצה שאני אאיית לך את זה גם?" התעצבנתי
"טוב, סליחה, תהני" אמרה בבלבול ונכנסה לחדרה שוב. גלגלתי עיניים בעצבים ויצאתי מהבית .התהלכתי עם המתקן בשביל שמוביל לגדר. זה כזה סבל לסחוב את זה כל היום!
"אח!" התעצבנתי כשהמתקן נתקע באבן וגרם לי למעוד."דבר מפגר" סיננתי בעצבים. הזזתי את האבן ויצאתי מהשער במהירות.
התהלכתי לכיוון תחנת האוטובוס, מנסה לא למשוך יותר מידי צומת לב.
"כמה כרטיסים?" שאל נהג האוטובוס כשעמדתי מולו.
"אחד בבקשה" אמרתי בחיוך- מה שלא מתאים לי בדרך כלל.
"זה 66 שק-" התחיל לומר והשתתק כשהרים את ראשו אליי "בעצם, זה בחינם" חייך אליי
"זה שיש לי את ה-דבר הזה' הצבעתי על המכל חמצן 'לא אומר שאני צריכה טובות! אני ילדה נורמלית ורגילה!" התעצבנתי על הנהג המסכן ונתתי לו את כספי
"תודה רבה" סיננתי והלכתי להתיישב באחד המקומות הפנויים. הרגשתי לא כל כך נעים בגלל הנהג ההוא, אבל זה לא מה שאכפת לי כרגע…
"תחנה ראשונה לרדת" הנהג אמר. זאת התחנה שלי. קמתי והתהלכתי לכיוון דלת האוטובוס
"לאזעזל!" התעצבנתי (שוב) כשהמתקן נתקע במדרגות של האוטובוס.
"תני לי לעזור לך" שמעתי קול מוכר אומר מאחוריי. הסתובבתי במהירות והבזקים מהלילה ההוא חזרו לראשי, הלילה שכל כך רציתי לשכוח…
התחלתי להתנשם במהירות והרגשתי איך פרצופי 'נצבע' לאדום ואת זיעתי מצטברת על גופי. הלכתי אחורה ומעדתי על המדרגה. לא עברה שנייה וכבר הייתי עם הפנים מוטחות על המדרכה. הסתובתי במהירות וראיתי –אותו, עומד על מדרגות האוטובוס עם מיכל החמצן שלי ופניו מודאגות.
גיששתי את פני וגיליתי שהצינורות לא מחוברים לאפי. התנשמתי יותר מהר והרגשתי איך החמצן נעלם מגופי. פניי בערו ונשימותיי הקצרות לא הספיקו למלא את גופי בחמצן מחודש. המראה בעיניי היה מטושטש ולא הצלחתי כבר לראות. עם כל כוחותיי האחרונים ניסיתי להשאיר את ראשי מוחזק אך בתוך רגע הרגשתי איך הוא מתמוטט על המדרכה הקשה וכל מה שהספקתי עוד לשמוע היה
"תקראו לאמבולנס!"