White City – פרק 1

ההתרגשות העצומה והניכרת של בַאד , הורגשה ובגדול.
מאז שהתחלנו לארוז את המזוודות – עוד בבריטניה הוא התרגש,
אבל אי אפשר להגיד שרק הוא התרגש.
אני מודה שגם אני…
בכל זאת לעבור מדינה זה לא קל, אבל לי זה לא הפריע.
בטח שלעזוב את כל הדברים והחברים שהתרגלתי אליהם באנגליה זה קשה,
אבל לא רע לי… אני יודע עברית שוטפת וכמעט בלי מבטא,
אני גר מבערך לפני שעה בבניין יוקרה הכי קול בתל אביב
וממחר אני עומד ללכת לבית ספר.
אני סיימתי לארוז את המזוודה שלי בחדר החדש שלי,
אני חייב להגיד שהוא נראה ממש… ממש.
יוקרתי כזה וגדול. לא חשבתי שבישראל יש כאלה בניינים,
האמת שבכלל לא חשבתי על המחשבה של יוקרה בישראל.
אבל כנראה שטעיתי, תל אביב נראית מאוד יפה, בינתיים הופתעתי רק לטובה.
"יש לי מיטה זוגית! יש לי מיטה זוגית! יש לי מיטה זוגית!"
בַאד צעק בכל הבית מההתלהבות שלו על המיטה הזוגית שלו.
אני חושב שזה לא הוגן שהוא קיבל מיטה זוגית בגיל 4 וחצי,
כי אני עוד לא ישנתי באחת כזאת, אפילו בחדר שקיבלתי אין מיטה זוגית.
אבל המיטת יחיד הזאת נחמדה מאוד בשבילי.
לא הייתי אומר שהיא כמו באנגליה, אבל אהבתי.
"בַאד, תרגיע! השכנים ישמעו אותך!"
"איזה שכנים? אנחנו גרים בבניין, ובקומה הזאת יש רק דירה אחת והיא שלנו."
בַאד עצר לרגע להסביר לי והמשיך לצעוק בכל הבית.
האמת שהוא צדק. חשבתי לעצמי
לפי מה שאני יודע, בדרך כלל בבניין יוקרה אין הרבה דירות בקומה אחת,
כדי שכל דירה תהייה גדולה.
קמתי מהכיסא הנעים שבחדר שלי והתחלתי לעקוב אחרי בַאד, בלי סיבה.
"אתה יכול להיות קצת יותר בשקט בַאד?"
אמילי, אימא שלי, ניסתה להרגיע את בַאד בלי יותר מידי כוח.
גם ככה היה לה קשה לעבור את כל המסע הזה משם ועד לפה…
"טוב…" הוא יצא במבט מושפל מהמטבח והלך לכיוון הסלון.
הבעיה היחידה שאני הייתי בסלון, אז הייתי חייב להתחבא כדי שבאד לא ימצא אותי.
"אייייייי!" דרכתי על חתיכת לגו שבאד השאיר על הרצפה.
קפצתי על רגל אחת והתחבאתי מאחורי עציץ ביתי גדול שהסתיר אותי בצורה טובה.
"הנה הוא בא…" אמרתי בשקט והסתכלתי עליו
אין לי מושג למה התחלתי לעקוב אחריו. חשבתי לעצמי
למה שבן אדם פתאום יחליט לעקוב אחרי מישהו?
אין לי מה לעשות ואף אחד מהחברים שלי מאנגליה לא מחובר לצ'אט שלנו במחשב,
אז אין לי גם עם מי לדבר…
לעקוב אחרי באד זה הדבר הכי מעניין שמצאתי לעשות.
טוב… האמת שהייתי יכול לעשות 1001 דברים במקום לעקוב אחרי באד,
אבל זה די כיף ומספיק לי במקום לטייל בתל אביב או משהו.
באד הסתכל שמאלה וימינה והתחיל לדבר עם האוויר.
"יופי, טוב שהגעת. הכול מוכן?"
באד חיכה כמה שניות ועשה כן עם הראש.
אני מנחש שזה עם החבר הדמיוני שלו, רקס.
"אז אל תגלה לאף אחד," הוא המשיך להסביר לרקס
"כל המידע נמצא מתחת ל- זוגית 007"
זוגית 007? מה זה? משחק או משהו?
פתאום באד השמיעה צעקה קלה והסתכל אל עבר העציץ הביתי שמאחוריו אני נמצא
"אופס?"
"לא כל כך מהר!" קמתי מהרצפה
"למה אתה אומר לא כל כך מהר? לא ניסיתי לברוח או משהו."
"כדאי לך ללכת מפה עכשיו או שרקס יטפל בך!"
"רקס הוא רק חבר דמיוני שהמצאת, הוא לא יעשה לי כלום."
הצהרתי והצבעתי על המקום שחשבתי שרקס נמצא בו.
"אה כן? רקס, לפעולה!"
"רווֹ אתה יכול לפתוח? אני מדברת בפלאפון ואבא עסוק…"
מישהו צלצל בדלת שעשתה צליל די נעים בבית.
אימא התכוונה אליי, כמובן. גם באד פנוי אבל בסוף אני זה שפותח את הדלת.
התקרבתי אל הדלת כשאני מהופנט מהצלילים שיוצאים ממנה.
מי כבר יכול לבוא לפה, אף אחד לא מכיר אותנו בתל אביב…
"אממ… כן?"
מולי ניצב ילד גבוהה גם עם עיניים כחולות, היה לו שיער שטני כמו שלי –
רק קצת יותר בהיר.
הוא היה בלי משקפיים, שוב כמוני, זה קצת הפחיד אותי…
שנינו החלפנו אחד בשני מבטים מרוב הדמיון במראה החיצוני של שנינו
"מי מפריע לרקס לישון?!"
באד צץ משום מקום והפריע לי
"לך מפה!" נתתי לו מכה חלשה על הראש, חלשה אבל הפחידה אותי.
"היי…" הוא אמר
"היי?"
"אה כן… אני דין מהכיתה שלך… המורה אמרה לנו לפני יומיים שעומד להגיע תלמיד חדש
מאנגליה, היא הסבירה לנו איפה אתה גר ומה צריך לעשות.
היא רצתה שיתנדבו 4 תלמידים להגיע אלייך ביחד היום,
2 בנים ו-2 בנות."
נעצתי בו עיניים שוב.
"אז למה רק אתה הגעת… לא שיש לי בעיה עם זה, אבל אין פה 4 ילדים…"
נראה לי שהשאלה ששאלתי לא הייתה ממש נחמדה, אבל התעניינתי.
"האמת שרצו להגיע, יותר מ-4 ילדים. כולם התרגשו כששמעו שאתה מאנגליה,
בעיקר הבנות. הם השתגעו כשהמורה אמרה שאתה בריטי מאנגליה, גבוהה ועיניים כחולות.."
הייתי קצת בהלם, זאת אומרת יופי זה כיף להיות מיוחד ושבנות יאהבו אותי,
נחמד מאוד. אבל לא נראה שרוב הבנים ישמחו מזה שכל הבנות כמעט מזילות ריר
כשהם מסתכלות עליי…
למרות שרק המחשבה על זה נותנת לי תחושה טובה בקשר לבית ספר.
"טוב… אתה רוצה להיכנס?"
"כן, ברור!"
הכנסתי אותו לבית כשקיוויתי שבאד לא יעשה לי בושות עם החבר הדמיוני שלו.
דין היה נראה בהלם, אולי לא לכל תושב בתל אביב יש דירה כזאת..
"איפה אפשר לדבר איתך… לבד?"
שנינו על באד משכיב לישון את רקס. הסתכלתי עליו בחזרה.
"מכאן." והוא עקב אחריי
"אז אתה בריטי?"
"כן."
"ואיך זה לחיות שם?"
הוא הסתקרן
"בחורף יורד הרבה גשם, אבל זה לא מפריע לי. אני אוהב את החורף." עניתי
"אני דווקא מעדיף את הסתיו, קר אבל לא יותר מידי. אין הרבה גשמים ונעים…"
"ככה זה אצלכם בישראל?"
"כן, ככה זה אצלנו."
עצרתי. "טוב הנה…" נכנסתי לחדר שלי כשהוא אחריי.
הוא התיישב על המיטה ואני ביחד איתו.
"אני צריך לספר לך משהו חשוב…"
הרמתי את מבטי במהירות אל דין, משהו חשוב זה משהו חשוב!
"לא יהיה לך קל בכיתה." הוא אמר בקול ישיר וברור
"מה… מה זאת 'מרת?" התחלתי לדבר בסלנג כדי לקצר מילים ולהגיע לעניין
"הם רוצים לעשות עלייך חרם… כי אתה בריטי."
נשענתי על הקיר
"למה… חשבתי שהם אוהבים בריטים… מה עם הבנות?"
"האמת שלא סיפרתי לך את הסיפור המלא."
התחלתי להקשיב טוב יותר לדין והתיישרתי
"הבנות כן הזילו ממך ריר, אבל הם התחילו לריב אחת על השנייה.
אין לי מושג איך הם התחילו לריב ועל מה, לך תדע, בנות…
אבל הם רבו ברמה מטורפת! הם התחילו לזרוק חוברת בשיעור חשבון אחת על השנייה
ולצעוק כאילו כלום.. הבנים התחילו להתעצבן כי הם חושבים שהבנות רבו עלייך,
והבנים לא רוצים שתיקח להם את כל הצומי! בתוך חצי שנייה המורה מכוסה קפה רותח,
אפילו לא שמתי לב לאיך זה קרה… אני רק ניסיתי להשתלב ולזרוק חוברות חשבון.
אבל רנה, שהיא המורה לחשבון שלנו, לא אהבה את זה.
גם הקפה שלה נשפך עלייה איכשהוא אבל זה קשר אליינו,
וגם כל הילדים זורקים את חוברות ומחברות חשבון שלהם אחד על השני."
"ומה קרה אז?"
שאלתי אותו כשאני מרותק לסיפור המלא
"אז היא נתנה לנו עבודה "קבוצתית" במילים אחרות זה אומר עבודת פתע לכל הכיתה בחשבון,
ועוד על זמן. היא השתיקה את כולם ברגע שאמרה עבודת פתע.
בהתחלה כולם חשבו שזה סתם כדי להשתיק אותנו, אבל אז היא חילקה לכל ילד דפים
עם מספיק משימות כדי להתאבד, שהיו אמורים להיות מבחנים עם זמן להתכונן אליהם.
בשנייה הזאת כמעט כל אחד בכיתה התחיל לשנוא אותך."

"מה…" נאנחתי ושמתי את הראש על הרגליים