אתגר ראשו: לנדוד עם משפחה

הייתי על העץ שבו נולדתי אני עוזבת אותו עכשיו אני אראה אותו שוב? אולי…
החיים לא פשוטים כשאת ציפור נודדת אבל אני רואה מקומות וכשאני עפה למרומים האוויר ששם
צח ונעים אני יכולה לראות מלעמלה עצים בתים אנשים משפחות צוחקות ביחד זה נפלא!
אני חיה בלהקה נודדת אנחנו משפחה גדולה אצלנו המילה משפחה זה אהבה מסירות נאמנות אחד לשני
אבל לפעמים יש ארצות שאנשים צדים אותנו אני שונת את זה אני שונאת אותם כשאני רואה אותם פוגעים באחת הציפורים המשפחה שלי…
עכשיו אנחנו נודדים לארץ חמה כאן מתחיל להיות קר וזה בלתי אפשרי בשבילנו.
"אנחנו ממראים" לחש לי אחי הגדול.
הוא מכיר אותי הוא יודע שכל פעם מחדש שאנחנו ממראים למרום לעבר העננים הלבנים
אני מתרגשת אני אוהבת את ההרגשה הזאת אני מרגישה כאילו זה הפעם הראשונה שלי!
"ויצאנו!" אחי מצחקק באוזני וממריא כשאני אחריו…
כשהייתי למעלה ראיתי ילדים קטנים מצבעים עלינו בהתלהבות.
מראה של ציפורים בלהקה זה דבר יפה ראיתי פעם להקה אחרת וזה היה מדהים.
אבל נדידות זה לא רק מרגש וכפי וכל מיני דברים אחרים זה גם סיכון
"העורבים באים!" שמעתי את אחת הציפורים הזקנות ממלמלת לי בפחד.
לא רק היא פחדה גם אני העורבים האלא מציקים ואוהבים לפצוע אותנו או גרוע מזה להרוג אותנו…
"תפנו דרומה עכשיו עושים עיקוף קטן" צעק ראש הלהקה כולנו עושים כדברו ופונים דרומה נסים מהעורבים.
אבל אני הרגשתי חלשה פתאום עפתי לעט כנראה כי עורב אחד תפס בי ברגליו.
הציפורנים שלו הכאב החד מתפשט בגוף לא ראיתי כלום הכל מחשיך סביבי זה לא טוב אני גוססת!
העורב שאחז בי שחרר את האחיזה ונפלתי למטה כשאין בידי לעשות כלום כדי לא למות…