החור של הדונאט

כל הילדות, אלפרד אהב דונאטס.
הוא היה אוכל אותן כל הזמן, ובילדותו היה בטוח שיהיה שוטר מרוב סרטים בהם נראו שוטרים אוכלים דונאטס.
כשהתבגר הבין שבעצם הוא לא רוצה להיות שוטר, כי העבודה שלהם לא באמת קשורה לדונאטס וזו סתם בדיחה.
כשהתבגר, הוא החליט לעבוד במפעל דונאטס. הוא יהיה מוקף בהן כל היום, ואף אחד לא ישים לב אם אחת או שתיים "יעלמו" מפס הייצור.
החלק הכי טעים בדונאט היה הבצק, לטענתו של אלפרד, והכי מיוחד היה הזיגוג. הזיגוג יכל להיות בכל צבע, לבוא בפסים, בטפטופים, על חלק אחד או על כל הדונאט. והבצק של הדונאט היה תמיד רך ומתוק, כמו שאלפרד אהב.
הוא אהב את הדונאטס. כולם בלי יוצא מן הכלל.
אבל תמיד הוא תהה לגבי החור של הדונאט. בשביל מה? הרי במקום לשים שם חור חסר משמעות, הם יגלו לשים שם עוד בצק, עוד זיגוג, עוד משמעות ועוד הנאה לאוכליו.
"החור הזה לא חסר משמעות," אמר מתיו לאלפרד באמצע גשם התלונות. "החור הזה הוא אתה." אמר ולא הוסיף מילה.
"איך החור הזה יכול להיות אני?" שאל אלפרד.
"החור הזה הוא פרדוקס, תעלומה, אתה לא מסוגל לפענח אותו. ואתה תעלומה מהיותך אנושי. אישיותך היא תמיד פרדוקס, ומשמעות החיים היא תעלומה."
"אני לא מבין." אמר אלפרד. "זה סתם חור, מה התעלומה כאן?"
"אלפרד, כמה חורים אכלת?" שאל מתיו.
"לא אוכלים את החורים, אי אפשר לאכול חור." אמר אלפרד את המובן מאליו.
מתיו נתן לו דונאט. "תאכל בבקשה." הוא אמר.
אלפרד נענה בחיוב ואכל את הדונאט בשמחה.
"רואה?" שאל מתיו. "אכלת את החור."
"לא אכלתי את החור." אמר אלפרד.
"אם כך, איפה הוא נמצא? תראה לי את החור עכשיו." הוא אמר.
"אי אפשר." אמר אלפרד.
"למה?"
"כי אין אותו יותר."
"דברים לא נעלמים, צריך שמשהו יעלים אותם. במקרה הזה, הדבר נאכל."
אלפרד נותר חסר תשובה.
מאז אותו יום הבין אלפרד למה על כל דונאט שהוא אוכל הוא רוצה עוד.
אלפרד אכל את החורים, והם נותרו בתוכו. הוא אכל על מנת לסתום את החורים.
החורים הם באמת אלפרד, הוא היה מלא בהם.