הכובען המטורף- חלק ראשון

לעזור למישהו בצרה זו חובה שלימדו אותי מאז שהייתי קטנה.
הקארמה שלי אומרת שאם תעזרי למישהו שזקוק לך, תקבלי עזרה בתמורה.
אבל כאשר החלטתי לעזור לאותו איש שעמד בפתח דלתי, לא חשבתי שאותה החלטה תשנה את חיי לנצח, ותגרום לכל מה שהאמנתי בו לרדת לטמיון, ולתודעה שלי להתהפך ולשנות את כל תפיסת עולמי עד עכשיו.
דפיקה בדלת.
מי היה יכול לבוא לכאן בשעה שכזאת? אני באותו זמן צפיתי בסדרת מתח בלשית, מבין האהובות עלי, ודווקא בקטע הקריטי ביותר החליטו להפריע לי.
נעלתי את נעלי הבית שלי והתעטפתי בשמיכה שכיסתה אותי, ובזמן שהלכתי אל הדלת שמעתי את טיפות הגשם השוטף מבעד לקירות ביתי, זה היה סימן לכך שאסור לצאת החוצה בכלל ולהישאר מתחת לפוך עד שהגשם יחלוף.
אז למה באמת פתחתי את הדלת? מי היה יכול להיות בחוץ במזג שכזה, באותו זמן?
מולי עמד בחור בן גילי, יפה תואר אפשר לומר, בעל מראה מיוחד מאוד ועיניים נוצצות, ספוג כולו במים ומטפטף על שטיח הכניסה שלי, בעודו מביט בי מתחת לכובע המהודר שלו.
" תסלחי לי," אמר. " אני מצטער שכך אני מפריע לך, אבל אודה לך מאוד אם תסכימי לתת לי מחסה בביתך."
הוא דיבר מוזר, בשפה גבוהה יותר מזו שבדרך כלל נהוג לדבר בה, אבל משום מה זה כלל לא הפריע לי להסכים לו להיכנס.
" תודה רבה לך." ענה להסכמתי ונכנס.
דבר ראשון פנה אל השולחן שבמטבח והתיישב על הכסא, ולא זז.
אני המשכתי בשלי, צפיתי בתוכנית ומדי פעם העפתי מבט לכיוונו, והוא לא זז כלל.
לאחר כמה זמן התוכנית הסתיימה, ואני החלטתי ללכת לישון. הבחור המוזר נשאר יושב על הכסא ולא זז. פחדתי לגשת אליו, לא יודעת למה, הרגשתי מעט אי נוחות בגללו.
שלא כהרגלי, החלטתי לנעול את דלת החדר שלי, רק ליתר ביטחון, ואז נכנסתי למיטה ונרדמתי לצלילי הגשם שחלף עד הבוקר.
התעוררתי לעוד סוף שבוע רגיל, והדבר הראשון שחשבתי עליו היה הבחור המוזר שהכנסתי אתמול לביתי. בהתחלה חשבתי שזה היה רק עוד חלום מוזר, אך לאחר מכן נזכרתי שלא, שזה באמת קרה.
הלכתי מיד לכיוון המטבח, היכן שישב כאשר הלכתי לישון, וקיוויתי שיהיה שם כדי שאוכל לדבר איתו ולהבין מה הסיפור שלו.
הוא לא היה שם.
בדקתי שוב, אולי הוא במקום אחר ברחבי הבית, אולי בחדר העבודה או בשירותים, אבל מלבדי לא היה אף אחד בבית.
אולי זה באמת היה חלום? חשבתי.
אך אז הבחנתי במשהו על השולחן- כובע. כובע צמר כחול כהה עם קישוט בד של פרח צהוב. ועל הכובע נצמד פתק כתוב בכתב יד אלגנטי, " יעזור לי מאוד אם תסכימי בטובך לחבוש את הכובע הזה."
איזו הודעה מוזרה זו הייתה. איך חבישת כובע תעזור לו בדיוק?
אף על פי שהכובע היה יפה מאוד בעיניי ולפי הטעם שלי, החלטתי שלא לחבוש אותו, לפחות לא ברגע זה. חששתי שאולי יקרה משהו כשאחבוש אותו. זו הייתה מחשבה מטומטמת, אבל חששתי ממשהו.