"המאסטר שלנו לא החלטית"

"יום אחד, גם אני אכתוב סיפור משטרתי!" הכרזתי.
מבטים נשלחו אלי מכל כיוון. ראשון, הביט בי הסיפור שלי על בובות, קלפים, יונים ועטלפים. הוא הביט בי במבט נבגד, ככה אני נוטשת אותו באמצע? ועוד כשאני חייבת לו דמות והרבה הסברים?
השני הוא הסיפור על הרוצח השכיר, על הצייד שהתאהב בטרפו. הוא מביט בו במבט מסכן, מתחנן לרחמים. התעללתי בו הרבה ואמשיך להתעלל, ועכשיו אני עוזבת את מה שנותר ממנו, פצוע ומדמם על המדרכה האפורה.
והסיפור השלישי שמביט בי הוא הסיפור הקומדי שלי, שקצת מושפע מההוסט קלאב. הוא מביט בי בחיוך קל, בטוח שזו בדיחה. הוא לא מסוגל להאמין שאני מצרפת עוד מישהו לרשימה.
הרביעי להביט בי הוא היפור על הלייצנית הקטנה והחמודה שלי. דמעות בעיניה ומסכתה כבר נפלה מזמן, היא בכתה בקול רם עוד יותר, אפילו את הפרולוג לא כתבתי לה.
הסיפורים הפחות מלוטשים שלי שולחים בי במבטים נזעמים, שעל סיפור הפשע קבעתי, ולא על היתומים, המשוגעים, הרעבים, התקופתיים או החולים.
כל הסיפורים נאנחים כאחד. "את צריכה להתמקד!" הם קוראים.
"אבל עד שאספתי את כולכם!" אני אומרת בטון מתחנן, הם מנידים בראשם.
"לאסוף אותנו זה דבר אחד," אומר סיפור אקראי "את צריכה לטפל בנו."
"אני יודעת!" אני קוראת בפחד. "אני אוהבת את כולכם, אני מתייסרת כשאני חושבת במי לבחור לפרסום!"
הם רק נאנחים, מיואשים. המאסטר שלהם היא כזו לא החלטית.