הרםתקאות איסתרא בלגינה 2

דנדימון הוא האח של לימון. לימון קיפלה אבטיח ודנדימון (שביקש שאקרא לו דימון) הראה לי חפיסת קלפים. ידעתי שהוא מנסה להעביר לי לקח. היו אלה הימים בהם אנשים קנו אריזות סוכר חלולות.
"תבחר קלף." דימון אמר לי.
"שלוש תלתן."
"טעות."
"זהו פרדוקס הבחירה." לימון הסבירה. "דנדי, למה האבטיח כזב?". הדשא החוויר בין הערביים.
"תבחר קלף" דימון אמר לי.
"מלך צהוב."
"טעות."
דנדימון ולימון שניהם היו זהים בכך שתמיד גרמו לי לטעות.
"האבטיח הבטיח אבל לא קיים. דנדי, תסביר לו איך לבחור בההפך-הוא." לימון אמרה.
"אסור לך לבחור במה שאתה בוחר בו. תבחר קלף."
"ג'וקר." אמרתי. "לא, לא, לא. אני בוחר בלא ג'וקר."
"טעות." אמר דימון.
"אם החלטת לבחור במה שהפוך ממה שבחרת הרי שבחרת במה שהפוך ממה שבחרת. דרך מרובת סתירות היא כמו דרך ישרה ומי שהולך בה לא ימצא את אבני הזבל." אמרה לימון. "דנדי, תסביר לו."
ההחלטה המוקדמת לבחור בא' ואז לשנות את הבחירה ל-ב' זהה להחלטה לבחור ב-ב' מלכתחילה. כך או כך אתה לא יוצא מן הכלא."
"איזה כלא?" שאלתי. לא רציתי להיכנס.
"כזה של בחירה. אני מרגיש ריקנות. אני חושב שאני צריך להרוג מישהו." אמר דימון.
לימון אמרה לו לחכות עם זה עד מחר. היא אמרה לו לקחת איתו אותי, את איש רצפה. דימון אמר לה שאני עדין מדיי, מה שנכון. אבל לימון אמרה שזה עניין של חינוך וענישה. אפילו דימון מקשיב ללימון כשלימון מצווה.

בואן הלבן של דימון היו מושבים ליד הנהג, אבל לא היה בהם מקום לשבת, כי היו עליהם חפצים. הם הריחו כמו מתכת. בין המכונות שבשאר חלל הואן, דימון סידר לי קופסא. הרגשתי כמו ילד גדול לנסוע עם דימון ל"עניינים חשובים". הוא שאל אותי אם לימון סיפרה לי ממה הוא מתפרנס. לא ידעתי. הוא אמר שהוא עוסק בחיסולים. בדיוק בשבוע שעבר, כך אמר, הוא חיסל פוליטיקאי באלבניה. שאלתי אם לא יהיו לו בעיות עם המשטרה. "לא, מה פתאום." הוא אמר שבמשטרה מכירים אותו והכל בסדר. אבל אם יעצור אותו שוטר, עליי להיכנס לתוך הקופסא ולסגור אותה, כי להסיע אותי ככה זה לא חוקי. ואז דימון סיפר לי איך הוא מחסל אנשים. הוא הסביר לי שהטריק זה לגרום להם לבחור בזה בעצמם, ואז השוטרים לא עושים בעיה. יש הרבה סטיגמות לגבי המקצוע, הוא אמר, אבל האמת היא שהמקצוע דורשת הרבה חשיבה יצירתית.
אומרים שדגיגת הסלמון חוזרת להשריץ במקום בו הבקיעה. דימון אוהב לנסוע נגד התנועה. דימון אמר שדליה היא יוסי אבל יוסי הוא לא דליה. שאלתי מי הם? ההורים שלו, הוא ענה. התרגשתי. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי משהו על ההורים של לימון. המחשבה על לימון בתור תינוקת שצריך להחליף לה חיתול, נראתה לי מוזרה. תמיד חשבתי שיום אחד זינקה מתוך סלע, במצבה המושלם, וכך הגיעה לעולם. אבל ידעתי שאני יודע שלא כך הטבע עובד. מטרידה עוד יותר הייתה העובדה שידעתי שאני יודע הרבה דברים על איך הטבע כן עובד, ומשום מה זה גרם לי מועקה גדולה. רציתי לצרוח. רציתי לקפוץ מתוך העור של עצמי. "דימון…" לחשתי. "איזו מן מערכת יחסים יש להם, ליוסי ולדליה."
חשבתי שדימון לא יענה לי. דימון לא אוהב לענות על שאלות. נזקקתי, השתוקקתי, למישהו או משהו שיסיח אותי מהאש שגדלה לי בבטן. ואז דימון ענה לי – "הכלה". חשתי הקלה.
רציתי להגיד לדימון תודה. תודה דימון שאתה נחמד אליי ותודה דימון שאתה עונה לשאלות. אבל אז שוטר עצר אותנו. דימון אמר על אמא של מישהו מילים לא יפות.
בחלון ראיתי שוטר. המדים שלו היו כחולים (רק לשוטרים מרשים ללבוש ארשת שומרת חוק). הוא ביקש מדימון רשיונות, ובזמן שדימון חיפש רשיונות, השוטר הציץ לתוך הואן והעיניים שלו גדלו. הוא שאל מה לעזאזל קורה כאן? אמרתי לו שגם אני שואל את עצמי מדי פעם בדיוק את אותה שאלה. זה הפתיע אותו. הוא כנראה לא הבחין בי לפני כן. אמרתי לו שלום והצגתי את עצמי.
"מה לעזאזל?! " השוטר דיבר בקול רם. הוא שא את דימון למה יש לו איש מבוגר בתוך קופסא בואן. "למה אין לך חגורת בטיחות?" שאל אותי. הסברתי לו שאני איש רצפה (הראיתי לו שזה כתוב לי על המצח) ואסור לאנשי רצפה לשבת על הכסאות והחגורה מיועדת רק למי שיושב על הכיסאות. שרית אומרת שזה חשוב להסתכל על הפרצוף של אנשים כדי להבין מה הם מרגישים. הרגשתי שהשוטר מרגיש בלבול. פישטתי את ההסבר בשבילו: "בקיצור ללבוש חגורה זה לא יהיה חוקי."
השוטר שאל את דימון למה יש לו תת מקלע באוטו. דימון אמר שהוא עושה דקורציה. "לקוח ביקש ממני לחורר את אחד הקירות. באופן אומנותי, כמובן."
השוטר שאל את דימון למה יש לו סט של סכיני הטלה. "אה, זה בחצר, יש לי נחשים הם מטפסים על עץ התפוח." דימון הסביר. "אתה מתכוון, תולעים?" השוטר אמר. "כן, תולעים." אמר דימון. השוטר הסכים שזו בעיה גדולה. אז הוא הצביע על הלהביור ושאל למה הוא משמש? דימון אמר לו: "נו באמת…" והשוטר התנצל ואמר שבאמת עבר את הגבול. אז השוטר הרים את האצבע. הוא נזכר במשהו. הוא הוציא חפיסת קלפים.
"תבחר קלף." השוטר אמר.
ראיתי שזה תפס את דימון בהפתעה. דימון חשב וחשב, לבסוף אמר: "שלוש תלתן?".
"טעות!" הכריז השוטר. "אני אאלץ לקחת אותך לכלא."
"איזה כלא?" שאלתי.
"כזה של מחשבות." דימון ענה. לקול שלו היה טעם של פומלה. כלומר, מר. "אבל אין צורך לקחת אותי לשם, אדוני השוטר. אני בכלא הזה עשרים וארבע שעות ביממה." דימון לחץ על הגז. השוטר, שנשען פנימה לתוך האוטו, קפץ בבהלה החוצה. שאלתי את דימון למה הוא שיקר לשוטר. "פשוט היית אומר לו שאתה בעסקי החיסולים." אמרתי. דימון שתק אחרי זה. אחרי כמה דקות שמעתי סירנות. זה הזכיר לי שתמיד התבלבלתי בין הצפירה של יום השואה לצפירה של יום הזיכרון. דימון פשפש באחד הכיסים. אחרי שני רגעים הוא דיבר אליי: "נזכרתי. רציתי להציע לך עוד מהבוקר. אתה רוצה אריזת סוכר חלולה?" לא ידעתי מה זה. אבל רציתי להסכים לדימון. אמרתי כן.