הרפתקאות איסתרא בלגינה
לימון אמרה לי ללכת לחפש אבני זבל. "זה מה שעושים אנשי רצפה."
אני איש רצפה. אני יודע את זה כי לימון כתבה לי על המצח בטוש כחול שלא אשכח. "אתה צריך לכתוב דברים שלא תשכח." יש לי מחברות עם הררי הררים של רשימות וכשאני רוצה לא לשכוח אני צולל לתוכן. החיים קמים לתחייה כאוסף של מילים וציורים על דף. אני מסתכל על האפלה שסביבי ונרתע מהואקום של כל הזיכרונות שלא יכולתי לזכור. ההיעדר הקולקטיבי שלהם מאיית מוות. המחברות שלי הן אוצר קטן. ספינה קטנה של מציאות.
אני נסחף אל הפינות הכי קטנות של היער. הפעלתי את השיטה המדעית: יש לי מחשבון דדוקציה ויש לי מילות מפתח ותרשימי מילון, אבל אף פעם לא הצלחתי למצוא אבני זבל. אני עומד בין הענפים ורואה ילדי בית ספר על השביל. לימון אומרת לי להתרכז. היא לובשת בגדי יער. "העלים מסתירים את העץ והעץ מסתיר את היער. עכשיו תביא לי אבני זבל." הרגשתי שההבנה יושבת לי על קצה הלשון ואז הבנתי שההבנה החליקה דרך השפתיים. אחרי מרדף קצר מתחת לחולצה שלי אני מבין שמה שחיפשתי אינו שם. כמו שאומרים, חכמה נקנית במחיר קשה מאבנים.
תגובות (4)
בפעם האחרונה, אני זית. וזה היה מאוד יפה. המשפט האחרון צרם לי כאילו הוא פקק מזוייף למערבולת אמיתית.
אני יודע שאת זית ואת אפילו זית חמוד. הסיפור היה נונסנס אז מעניין מה הפרשנות שלך. לא יודע המשפט אחרון סתם אמור להיות פסדו-פילוסופי לא חשבתי הרבה
חשבתי שזה מאוד מאוד יפה. פעם קראת מומיק? זה רומן ויש בשניהם מאפיינים מעולים בעלי אופי זהה. מומיק מנסה להחיות את העבר, אבל הדמות שלך מנסה להחיות משהו אחר. ההתחלה הזכירה ךי את המוטיבים בחפץ. זה מסע ממש איורי ומרתק. נדמה שלימון היא… לא מחבבים אותה במיוחד. אבל היא מעין מורת דרך. כאילו היא עושה לו עוול כשהיא מורידה אותו , אבל מה שהוא כותב זו הדרך שלו להחיות את הסיפור של עצמו. ובמה שהוא כותב יש גם אמת וגם שקר. שקר שהוא איש ריצפה על המצח שלו, או יותר נכון, גם אם הוא היה איש רצפה, ההנצחה הזו עושה לו עוול ומשמרת את זה גם לעתיד. הוא כאילו די מסכן ואבוד ונאחז בספר תלאות מסוכן שהוא הדבר היחידי שגורם לו להרגיש בחיים , הזכיר לי ילד עם שיתוק בכל הגוף שקורא ספר מאוד מאיים שלא מתאים לגיל ולפעמים משחית לו את המוח. והוא נאבק שגם המוח שלו לא יתנוון גם. אני חושבת שהסוף נותן תובנות חדשות אבל קשה לי להבין מה. אולי לימון לא באמת בלב שלו והוא לא יכול להתייחס אליה כאל חלק מהסיפור שלו. הוא כאילו צריך להבין שהיא אמיתית, כאילו הילד המשותק לא מבדיל בין מי שמקריא לו את הסיפור לסיפור עצמו ולא יכול להתמודד מולו. אני בטוח מדברת שטויות , קשה לי לבטא מה הרגשתי עת קראתי
חח זה הרבה משמעות שאת מוצאת, וגם עמוקה ואפלה יותר ממה שהתכוונתי. חשבתי אולי להמשיך לכתוב עוד כמה סיפורים בסדרה. אבל כשאת נותנת לזה כל כך הרבה משמעות זה הופך את זה לרציני. זה כיף כי לא צריך לחשוב. נראה