לא קרה ולא יקרה

ישבתי בתחנת האוטובוס, ולא יכולתי לראות אפילו את הספסל או את הכביש.
באוויר,- עמדה תחושת עיפוש כבדה.
לידי ישב יצור, שנראה קצת כמו זונה עגמומית שהשלימה עם גורלה.- על פניו עמוסות האיפור, לא הייתה הבעת יאוש, כעס, או עצב. אלא רק מין שעמום מאוס שכזה, וחוסר אכפתיות כללי. שערה הסתמי שירד מראשה, היה מונח על מעטפת ברזל גדולה, קרה וקשה, שכיסתה את עורה האדום עשוי הקשקשים. שריון המתכת לא נצנץ, כי לא היה שום אור כוכבים או ירח, ורק לשון זיקית אדומה וארוכה הציצה מפעם לפעם מבין שפתיה השחורות העבות, וליקקה את פניה.
ישבנו שתינו בתחנה, בתוך הוורטיגו השחור הזה,- בעל מרקם הדייסה הכבד, במשך שעה או שעתיים.- היא מדי פעם מלקקת את פניה בלשונה, ואני מדי פעם משחרר גרגור נמוך מראותי המסורבלות.
בסוף גם היצור הלך, ונותרתי רק אני בתחנה.- עטוף בעננה הכבדה שלי.
לאחר שעה או שעתיים נוספות, בצבץ אור חלש ולא משמעותי מתוך נבכי האפלה הגדולה.-
האור התקרב אלי בטרטור קל של חיים.- לא גאוותני. פיסת אנושות צנועה ושברירית, שלא מתיימרת לפאר את הציוויליזציה כגדולה וחזקה מן התוהו-ובוהו…
המכונית עצרה לידי, עדיין מטרטרת בחשכה את טרטוריה הקלילים, ומאירה את חלקת הכביש הקטנה שלפניה, באור פנסים נעים. אני קמתי ממושבי על הספסל הקשה, והולכתי את גופי הכפוף בצעדים איטיים ומסורבלים. הדלת נפתחה, ואותו האור הטוב שבפנסי המכונית, בקע גם מפנים.
אני התיישבתי בשתיקה, הדלת נסגרה, והמכונית הקטנה נבלעה שוב אל תוך החשכה. מותירה את התחנה כבראשונה,- שלמה, שקטה ומושחרת.

כעת, כשהייתי בפנים, המכונית הייתה מלאה. החשכה שלי עוד עטפה אותי ולחששה בשקט בפנים האוטו.- פיסת ורטיגו שנתלשה.- עוטפת אותי כמו קרום.
נאנחתי בשקט, והבל פי הקר שוטט לכמה רגעים בפנים האוטו החמים, בטרם התפוגג ונעלם… ברדיו התנגן השיר "סע לאט" של אריק אינשטיין, והדמות שישבה לידי חייכה חיוך קטן ואמרה.- "אוי, כמה שאני אוהבת את השיר הזה". הקול שלה היה עדין ומלטף כמו עננת פודרה. כל גופה היה לבן לחלוטין, ושערה הארוך, שהיה לבן אף הוא, נראה כה עדין ודקיק על כתפיה הקטנות, עד שנדמה שאם תיגע בו,- לא תרגיש כלום, ותיווכח לדעת שהוא למעשה אינו קיים. הפרטים היחידים שלא היו לבנים אצלה, היו: מין אור צהוב, חם יותר, שריחף לה מעל הראש, ושפתיה הסגולות,- שנחו בחיוך קטן ושליו על פניה. עיניה הלבנות, נעצמו בהבעת נחת רגועה.
ירכה של הדמות הלבנה נגעה בירכי הקרה.- חדרה מעט את העננה הגדולה והכבדה שעטפה אותי, והפיצה חום נעים וטוב.

"זה הכל פסיכולוגי", אמרה הדמות שישבה מקדימה בכיסא שלצד הנהג, בקול דק, ישיר, וצורם.- "זה מקשר אותך לדברים שנחשבים נוסטלגיים, ואת העבר תמיד מסתירה מסננת גדולה, שמונעת מהדברים הרעים להגיע אלייך לתודעה. ככה שכל מה שאת זוכר בסופו של דבר, זה את הדברים הטובים. אבל למעשה זאת סתם אשליה פסיכולוגית".
שערה של הדמות שדיברה היה נוקשה, וירד מראשה בהחלטיות כמו מוטות ברזל, שהקיפו והסתירו את כל ראשה ופניה.
השיר ברדיו התחלף ל "באב אל ואד" של הבילויים, ועווית קל נראה בצווארו המתוח של הנהג. ידיו רעדו על ההגה.
המכונית פנתה כמה פניות, ועלתה על הכביש המהיר, שתחת הפנסים הגבוהים הפך לקו צהוב דק. מתפתל בתוך הים השחור הסמיך של הלילה…
"מ..מ…מחר א..אני ח..חו…חוזר לב..ב..בסיס" אמר טיפוס נוסף, שישב מצידה השני של הדמות הלבנה, והיה דומה לה בצבעו ובעדינות פניו הרזות. אך בעוד שהיא ישבה זקופה, וגבה הלבן מתוח באופן מרהיב, הוא היה מקופל ומוחבא בתוך בגדים ארוכים, תחת כובע מצחייה גדול, שכיסה על פניו השבריריים. כמו כן, שפתיו לא היה מחויכות כשלה, ותחת עיניו הפעורות לרווחה היו "שקים אפורים" גדולים של חרדה. "לכמה זמן?" שאלה הדמות הנוקשה והמבוגרת שישבה ליד הנהג המתוח. "ש..שבועיים לפ..לפ..לפחות", גִמגם החיוור מתחת לצל מצחייתו. יש לנו ש…ש..שבוע ש…של תי..תי… תירגול קרב בשטח, ויכ..יכ..יכול להיות שיהיה ג..ג..ג..גם אימ..אימון מתקדם, אב..אבל ל..לא בטוח בג..בג..ב.." "תזהר!" צווחה פתאום בעלת שיער הפלדה אל תוך דבריו המקוטעים של החיוור, והנהג הרוטט בלם בפתאומיות. כולנו הרמנו לרגע את ראשינו לבחון את פשר הצעקה.- רכב איטי נסע לפנינו, והנהג עצר סנטימטרים ספורים בלבד לפני ההתנגשות. הוא חרק בשיניו בקול חזק, ועקף את הרכב האיטי.- לופת את ההגה בכל הכוח בידיו הרוטטות, כאילו שהוא מנסה למעוך אותו. מספר עיוותים נוספים הופיעו בצווארו של הנהג, ונראה שכל שריר ושריר בפניו דרוך עד קצה היכולת.
"למה עשית את זה עכשיו?" שאלה/אמרה הדמות הנוקשה שישבה לצידו. "זה ממש כמו האופנוע ההוא מלפני שבוע,- שמעת על זה?.- איזה אופנוען אחד התעצבן על אוטובוס איטי שנסע לפניו, אז הוא פשוט האיץ בכל המהירות ונכנס בו. זה היה בעיתון.- לאוטובוס לא קרה הרבה, אבל לפי מה שהיה כתוב, מהאופנוע ממש לא נשאר כלום.- הוא פשוט נעלם".
הנהג פער את הלסת הענקית שלו, מתח את צווארו, ונגס בהגה…
השיר ברדיו התחלף ל"איש קש" של "מוניקה סקס", והכובע של החייל המגמגם גדל, ובלע אותו עוד קצת.
"אז לאן את נוסעת?" שאלה הדמות חסרת הגמישות בעלת שיער הברזל. ואני הופתעתי, כי עד כה חשבתי שארבעת הנוסעים הם בני משפחה אחת.- אימא אבא, בת ובן. וכעת, השתמע שהדמות הלבנה היא טרמפיסטית כמוני. שאלתי את עצמי האם אולי גם החיוור עם הכובע הוא טרמפיסט? או שבכלל כולם פה טרמפיסטים?.
הנהג בלע את פיסת ההגה שתלש, והיא בלטה כמו גרוגרת נוראית כשירדה לאורך גרונו.
"לחוות עדן" אמרה הלבנה הרכה, שירכה עוד נעמה לירכי, ונשענה מעט לכיוון בת שיחתה. עיניי הכבדות, שהיו עד כה שקועות בגומי השחור שעל רצפת המכונית, נפקחו וניעורו למשמע התשובה.
"מה עושים שם?" שאלה בעלת שיער הברזל בקולה החלוד. הלבנה התחילה לספר על חוות עדן, ואני הקשבתי באדיקות לכל דבריה. רציתי לספר שבמקרה גם אני בדיוק מתכנן לנסוע לשם, רק שאני לא בדיוק יודע את הדרך. רציתי לשאול את הדמות הלבנה, שירכה נגעה בירכי, אם היא יכולה אולי לעזור לי להגיע לשם, או לתת לי עצות. אבל לא הצלחתי למצוא פרצה להשתלב בה בשיחה. אז פשוט המשכתי להקשיב בעניין.
"עושים שם כל מיני דברים", סיפרה הלבנה. שפתיה הסגולות הרכות נותרו באותו החיוך העדין כשדיברה, ועפעפיה הלבנים המשיכו לנוח על עיניה הלבנות באותו השקט השליו. "זה מין מרכז השתקמות כזה לאנשים. מגדלים שם כל מיני גידולים חקלאיים, בעיקר של שיפון"…
הלבנה סיפרה על איך שמגיעים לשם טיפוסים סבוכים ונבולים, וששם הכל חי וגדל, והכל מלא בחופש נהדר. ששם לא צריך למהר, אבל תמיד יש מה לעשות, וכל אחד יכול למצוא שם את עצמו… היא דיברה ודיברה, ואני המשכתי להקשיב מוקסם, מבעד למעטה החשכה שלי…

ברדיו התחלף שוב השיר, הפעם למשהו שלא הכרתי.- טקסט קצר ופשוט, שחזר על עצמו שוב ושוב באותה המנגינה הפשוטה:
" ולא, שום דבר מזה, לא קרה, ולא יקרה.
ולא, שום דבר מזה, לא קרה, ולא יקרה.
ולא, שום דבר מזה, לא קרה, ולא יקרה…"
הנהג, שהרעד בידיו התפשט לכל גופו, נגס שוב בהגה, ובלע חתיכה גדולה עוד יותר ממקודם.
המכונית המשיכה לנסוע לבדה על פס האור הדקיק, הכובע של הנער גדל עוד יותר,- והעלים את פניו קליל, והשיר המוזר המשיך להתנגן ברדיו במונוטוניות, משתלב באופן מושלם עם שתף דבריה של הדמות הלבנה. ממילותיה הסקתי שהיא כנראה נוסעת להתנדב או לעבוד בחוות עדן, ובאמת שנורא רציתי לשאול אותה שאלות שיעזרו לי להגיע לשם. אבל לא הצלחתי. מדבריה השתמע, שרוב האנשים באמת מגיעים לשם עטופים בוורטיגו החשוך והכבד הזה,- ממש כמוני. וששם,- בחוות עדן, אפשר להסיר את הענן השחור, ולפקוח עיניים גדולות ובהירות אל עולם שכולו צמיחה וחופש. עולם שבו שום דבר לא נופל,- שום דבר אף פעם לא מת…
התבוננתי בה, ושערותיה הדקיקות נראו לי עוד פחות קיימות ממקודם. כאילו שאפילו אין צורך לגעת בהן, אלא מספיק לעצום את עינייך ולפקוח אותן, והלובן הבוהק הזה כבר יעלם כלא היה.
החייל החיוור, הצנום, שקע עוד בתוך בגדיו וכובעו, הדמות בעלת שיערות הפלדה נותרה במקומה כמו פסל ברונזה קר וחלוד, והשיר הקצר המשיך להתנגן ברדיו, כשמידי פעם נוספת שורה של מעין פִזמון:
"ולא, שום דבר מזה, לא קרה, ולא יקרה.
וזה כל כך, פשוט. וזה כל כך, עצוב".
הנהג, שרטט כבר כולו בלי שום שליטה, מתח שוב את צווארו עמוס הגידים והשרירים, פער בשלישית את לועו, והוריד בנשיכה את מה שנשאר מההגה. ידיו, שלא היה להן יותר במה לאחוז, נותרו לרטוט ולהתפרע בלי שליטה צידי גופו, וכל השרירים בפניו התקבצו במלוא עוצמתם.
הבטתי דרך החלון הקדמי בשתיקה, וראיתי בהמשך הדרך, נקודה שבה פס האור שעל הכביש הריק נגמר, ולא ניתן יותר לראות למרחק, האם הוא ממשיך ישר לפנינו, או שמא אולי הוא מסתובב?
הנער דעך עוד יותר, וכובע המצחייה שלו גדל, עד שכיסה למעשה את כל מושבו. הדמות הלבנה הקסומה שלצידי עוד מילאה את חלל הרכב במילותיה הרכות המבטיחות, ויחד איתה, בתיאום מושלם, עוד התנגן השיר.
"ולא, שום דבר מזה, לא קרה, ולא יקרה.
ולא, שום דבר מזה, לא קרה, ולא יקרה.
ולא, שום דבר מזה, לא קרה, ולא יקרה."
המכונית המשיכה בדרכה, יצאה מתחום פס האור הדקיק, וגלשה אל תהום גדולה…

את תחושת החספוס של הכביש, החליפה החלקות שבנפילה מעטה. האור הנעים בפנסי המכונית נכבה, הדמות הלבנה חדלה מלדבר, וירכה משום מה חדלה מלגעת בירכי. אולי נעלמה? אולי ירדה בתחנה שלה בחוות עדן בעוד שאנחנו המשכנו בלי לשים לב? או שמא אולי מעולם כלל לא הייתה קיימת?.. רק השיר הקצר המשיך להתנגן ברדיו, ואז גם הוא הפסיק.
שקט שרר מסביב. ואני, יחד עם כל יושבי המכונית, נמוגתי שוב, חזרה אל תוך החושך הכבד, המוחלט…