לחלום עם עיניים פקוחות.

הייתי באמצע רחוב שומם, ריק מנפש חיה, אפלולי ושקט, שדממה עמוקה שררה בו. בהתחלה חשבתי שאני עומדת בחדר כלשהו כי לא היה דבר מסביבי מלבד החשכה, אך באוויר הייתה הרגשה של קרירות כלשהי שהזכירה את חורפי הלילה הקרים ליד הים, למרות שלא נשבה שום רוח ולא נשמעו שום גלים בסביבה.
אחרי מספר רגעים ראיתי אי שם במרחק אור עמום מבצבץ ממקום כלשהו, נדלק ונכבה מפעם לפעם, כמו קורא לי לבוא ולהתקדם אליו.
למרות שדעתי הייתה צלולה לחלוטין, יכולת השליטה בגופי נבצרה ממני, והרגשתי איך רגלי מתחילות לפסוע קדימה באטיות מעצמן אל עבר האור. לא ניסיתי להילחם בכך, ועם כל צעד וצעד התגברה בלבי התחושה שיצור כלשהו צופה בי ומכוון את תנועותיי לשם כוונה מסוימת.
לאחר הליכה קצרה הגעתי לסמטה קצרה ומוארת שבסופה קיר שנדמה שנמשך עד אינסוף, ובו קיימת דלת קטנה עם מפתח בתוכה.
לא הצלחתי למצוא את מקור האור והדבר הטריד אותי מאוד. הבטתי מעלה וראיתי רק חשכה מעוורת, ולאוזני לא הגיע שום רחש מלבד קול הדממה העמוקה.
למרות התחושה הפיזית החזקה שאני נוכחת במקום אמיתי, המראה שראיתי סביבי דמה יותר לתפאורה של סרט מאשר למציאות שאני זוכרת ומכירה.
משהו בראשי נדלק וכמו ניסה להזהיר אותי מפני משהו שעתיד לקרות. אבל המחשבה שלי הייתה יותר מידי מעורפלת ולא הצלחתי לתפוס במילים את מה שהרגשתי והייתי כה נואשת לבטא בקול.
היצור הבלתי נראה משך אותי להמשיך הלאה לעבר הדלת הקטנה שמולי. הלכתי לשם כמעט באופן מכאני, חסרת שליטה לחלוטין. כמו שנתפסים בגלגלי המכונית ולפני שמספיקים לקלוט את חומרת המצב כבר מוצאים את עצמכם בתוך סחרור כואב ובלתי ניתן לעצירה.
הלכתי כמה שניות והגעתי לדלת. סובבתי את המפתח החלוד שבתוכה באטיות והוא השמיע קול נקישה צורמני. סובבתי את ידית הדלת והיא נפתחה באטיות והשמיעה קול צורמני לא פחות.
לעיניי נגלה מראה מרהיב ביופיו, עוצר נשימה, ויחד עם זאת אפל ומשום מה נראה מעט מסוכן. הייתי בשטח רחב של אדמה יבשה ומסביבי עצי אורן רבים וצמחייה כלשהי לרגלם. הצבעים היו כה חזקים, והרגשתי חלק מתמונה. השמיים היו כהים, אבל המקום היה מואר באור הקלוש של הירח. למרות שלא ראיתי שום ירח מעליי. אחרי מספר שניות החל גשם חזק, והטיפות ניתזו על כל חלק בגופי בכבדות.
הרגשתי כל טיפה על העיניים, על השפתיים, על הידיים, וחשתי עונג ותשוקה בוערים בתוכי. השליטה שוב כאילו נלקחה ממני, והתודעה שלי התמזגה עם הגשם, נסחפה למקום אחר, נבלעה באדמה, הפכה להיות חלק ממנה. מהיער.
החלטתי להוריד את בגדי הרטובים, ובאטיות הורדתי את החולצה, ואז את המכנס, והשלכתי אותם לצדדים, נשארת רק בבגדי התחתונים.
הגשם נחלש מעט, ושמעתי תזוזה כלשהי מבין העצים שלפניי.
זה היה בחור צעיר, חיוור כמו סדין, עם שיער כהה ועיניים כהות שרק הבליטו את לובן גופו, צועד לקראתי, עירום כביום היוולדו.
הבטתי בו מתקדם לעברי בעיניים פעורות, שלא ניתקו אף לרגע מעיניו השלוות, מנסה להילחם באינסטינקט לפקוח עיניים ולהתעורר. משום מה חשבתי שאם דבר שכזה אכן יקרה העולם יתחיל להתמוטט. הכאוס יכנס פנימה ליער ויהרוס את כל הטוהר שבו.
אחרי מה שהרגיש כמו אלף שנים, כמו פרסומת בהילוך איטי, הוא עמד במרחק כל כך קרוב אליי עד שיכולתי להרגיש את נשימותיו על פניי.
הגשם עדיין ירד וטיפטף גם על פניו שלו, נוגע בעיניו, בשפתיו, גורם לי לעונג אפילו יותר חזק.
הייתי עדיין חסרת שליטה, עומדת במקום אחד חסרת תזוזה, כאילו אין אני אלא רק עוד עץ אחד מיני רבים. ואז חשבתי לעצמי, גם אם הייתי יכולה לזוז, לא הייתי עושה זאת. ומשהו בהתמסרות הנואשת הזאת לכל דבר, כל דבר שיקרה, שעשע אותי מאוד.
הבחור חייך חיוך דקיק, כאילו הוא שותף למחשבותיי, וככה עמדנו במשך מספר דקות, מביטים אחד בשני מבלי להסיר מבט, מתמזגים לגוף אחד ביחד עם הגשם שהלך והתחזק מרגע לרגע.
הרגשתי איך אני מתרוממת איתו יחד למעלה, למקום בו אין דבר, אפילו לא אור קלוש של תקווה לדבר כלשהו, ניתקת מהאדמה הרטובה והופכת להיות קלה כנוצה.
ואז התעוררתי.