מה שהיה הוא שיהיה

אני יושב בפאב ורואה מכוניות נוסעות לכיוון אחד ואז חוזרות לצד השני.
אני יושב בעצמי במכונית אבל במקום לזוז, הכביש זז מתחתיי, הנוף חולף לידי, בסך הכל סימולציה אחת גדולה.

הפער בייננו לבין האנשים בעבר הוא לא באמת כל כך גדול.
את האדמה כיסינו בשחור ואת והשמיים מילאנו באור, אבל הכוכבים הם אותם כוכבים והאדמה היא אותה אדמה, פשוט פחות רואים אותם.

פעם אנשים מתו הרבה יותר, תינוקות שנולדו מתו הרבה יותר. ואנשים לא יכלו לברוח מהכאב.
אם יש אלוהים או אין זה לא באמת משנה, אנחנו כלואים במילים של עצמנו במחשבות הקטנות שלנו.

המוות מגלה לנו דבר אחד פשוט, מה שחשבנו על העולם ועל עצמנו לא נכון.
אנחנו לא יודעים ולא נדע כל עוד אנחנו חיים. וזהו.
והכאב הוא שם ולעולם לא יעלם, כמו אדם וחווה שלא יחזרו לגן עדן אחרי שאכלו מעץ הדעת.

לכעוס על האנשים לא יעזור וגם לא על אלוהים, לפגוע בעצמך לא ישחרר אותך גם כן.

אבל, תמיד יש אבל בדברים האלה, כאשר המוות נהיה מציאות, אז כל מה שנשאר זה להביט על העולם בתמיהה.
על חיוך של תינוק ועל הגשם הראשון,
הם לפתע נהיו הדבר המסתורי ביותר.

לילה טוב.