פרצוף

מאז שאני ויערה ניתקנו קשר, ונמנע ממני לחזות בזיו פניה, אני מנסה לחפש את הפרצוף שלה בפנים של אנשים אחרים. זו יכולה להיות הזווית בעין, החיוך, הצורה של הראש, השפתיים שלה. וכל פעם שאני מוצא תכונה שמזכירה לי את הפרצוף שלה, אני מתאהב בבן אדם הזה קצת. אני רואה בו תחליף לה, אני מקווה שיערה תצא מהפה של הבן אדם הזה ותצעק: "עבדתי עלייך! זה אני!". אבל האנשים האלה הם לא באמת יערה. ולפעמים הם אפילו לא דומים לה בשום צורה. האנשים האלה אומרים שלום, תודה, וממשיכים בדרכם. הם לא יודעים שלפני רגע התאהבתי בהם לכמה שניות והתפללתי שיתחתנו איתי.
ביום רביעי התעוררתי עם תחושה שאני לא יכול לסבול זאת יותר. אם אני לא יכול לראות את יערה, אני אכין יערה משלי. מעתה, כל אדם שיכיל תו פנים ששייך ליערה, אקח אותו לעצמי ואוסיף אותו לפרצוף שלה.
כשעמדתי בתחנת האוטובוס באותו יום, ראיתי את הבן אדם הראשון שהזכיר לי את יערה. היא הייתה דתייה-לאומית, מזרחית, לובשת כיסוי ראש. כשהסתכלתי עליה והיא חייכה, נזכרתי בחיוך של יערה.
"שלום. אני יודע שזה קצת לא במקום, אבל יש מצב שאת נותנת לי את החיוך שלך?"
היא חייכה במבוכה של שומרת נגיעה, אבל ראו שהיא מתעניינת בהצעה שלי.
"אתה חמוד, זה תלוי. מה יצא לי מזה?"
עד אותו רגע לא חשבתי שאנשים ידרשו לקבל משהו בחזרה, אבל היה לי משהו שלא כל כך היה אכפת לי לוותר עליו.
"אני אתן לך איזה איבר שאת רוצה בתמורה."
היא הצביעה על האף שלי בביישנות. "תמיד שנאתי את האף שלי. הוא מנע ממני למצוא שידוך ונתקע בצלחת של האבוקדו כל פעם שרציתי ללקק את השאריות" היא מהירה להסביר את הבחירה שלה.
לא היה אכפת לי כל כך לוותר על האף שלי, אז אמרתי לה שזו עסקה וביצענו את ההחלפה. שמתי את החיוך של האישה הדתייה בכיס שלי, ניתקתי את האף ממקומו והמשכתי בחיפוש.
הבן אדם השני שהתעניינתי בפרצוף שלו הייתה הספרנית בספרייה של בית הספר. היו לה עיניים שהתכווצו לפי כל הבעה שלה, כמו שיערה הייתה עושה.
"שלום גברתי, אני באמצע מסע חיפושים. מה הסיכויים שתסכימי להביא לי את העיניים שלך?"
הספרנית חשבה כמה רגעים ושקלה בכובד ראש את העסקה. "אני צריכה אף חדש," היא הסבירה, "אבק דפי הספרים נתקע בנחיריי ואינני מסוגלת עוד להשתמש בחוש הריח".
"אבל אין לי אף, כבר נתתי אותו למישהי."
"אז תביא לי את העיניים שלך. ואת גומות הלחיים שלך, בתור פיצוי."
אני לא בן אדם אסרטיבי במיוחד, ובאותו רגע הייתי באקסטזה מהמרדף אחר בניית הפרצוף של יערה, אז בלהט הרגע הסכמתי לעסקה.
הספרנית הניחה את עינייה בידי, שכן בשלב זה כבר לא יכולתי לראות. הרגשתי את ידיה מכנסיות לכיסיי את האיברים מהעסקה, וליוותה אותי בעדינות ליציאת הספרייה.
"לך הביתה, תנוח" היא אמרה, ודחפה אותי קלות החוצה על מנת להורות שיצאנו מהבניין.
מחוץ לספרייה נמצא במקרה ירון, ילד מהכיתה שלי שאני די מחבב אבל אף פעם לא דיברנו מחוץ לבית ספר. הוא הסתכל עליי ולא הבין. "איפה העיניים שלך, גבר? הכל בסדר איתך?"
"לא," אמרתי, "אני צריך שתביא אותי הביתה, יש לי משהו חשוב להכין".
"תקשיב, אני גר מטר מפה, בוא אלי הביתה רגע, תנוח נביא לך משהו לאכול."
במצב חסר האונים שבו נמצאתי לא היו לי הרבה ברירות, לכן הסכמתי.
כשהגענו לבית של ירון, אמא של ירון בירכה אותנו ושמעתי את הדאגה לגבי הפרצוף שלי מהקול שלה.
"אוי ואבוי, ירון, מי זה החבר שלך? הכל בסדר חמוד?"
"די אמא עזבי אותנו, זה חבר מהכיתה תני לי לטפל בזה"
קולה של אמא של ירון מאוד הנעים לי, והזכיר לי את זה של יערה. אמרתי לירון לעצור רגע.
"אמא של ירון, אני יכול את הפה שלך בבקשה?"
דממה של מבוכה השתררה בבית. שמעתי את האח התינוק של ירון בוכה. "אוזניים!!! אוזניים!!!". אמא של ירון אמרה שזה בסדר וגם ירון הסכים עם העניין. "סוף סוף תפסיקי לצעוק עליי אמא…".
אמא של ירון נאנחה בתסכול של אימהות מיואשת. "התינוק של נולד חרש." היא הסבירה. "הוא לא מסוגל לשמוע את עצמו ולכן הוא צועק בקולי קולות ללא הפסק." הנהנתי בהסכמה, וסימנתי לה עם האצבע על האוזניים שלי, שתבוא להוציא אותן. הרגשתי משיכה קלה באזור הרקה ושנייה לאחר מכן כבר לא יכולתי עוד לשמוע. הרגשתי את רעימות צעקותיו של התינוק נפסקות, והרגשתי את ידיו של ירון מחזיקות אותי בכתפיים ומנחות אותי, דוחפות קלות. הרצפה עליה דרכתי השתנתה מפרקט לבטון, ורגע לאחר מכן הורגש ההדף של טריקת הדלת של ביתו של ירון. אני בחוץ, הבנתי. הייתי חייב להגיע הביתה, להרכיב את הפרצוף. התחלתי להסתובב בשכונה בחוסר אונים למשך דקות ארוכות, מועד מדי פעם על ערוגת פרחים. צעקתי מלמולים לא ברורים שלא יכולתי לשמוע, קורא לעזרה.
לפתע חשתי מהלומה רצינית על גבי, שגרמה לי לאבד את שיווי המשקל. דחיפות קלות אך מאיימות שמכוונות לחזה שלי הכו בי כל כמה שניות. הגיתי צלילים מאיימים ומסכנים וניסיתי לדבר בצורה הגיונית ולהשמע מאיים רק על פי תחושות השפתיים שלי המתחכחות אחת בשנייה, אך באותו רגע אני מאמין שנשמעתי כמו דינוזאור אוטיסט שחטף זריקת הרדמה. הדחיפות נעשו חזקות יותר ואגרסיביות יותר, עד שבנקודה מסויימת חטפתי בומבה רצינית לראש שהפילה אותי לרצפה. מיששתי את הכיסים שלי, הרגשתי את הבליטה של האף והרטיבות של העיניים. כל האיברים עוד היו במקומם, הכל בסדר. הושטתי יד לפי ושמתי לב לחסרונן של כמה שיניים חותכות. לאחר מכן חטפתי עוד כמה בעיטות לצלעות והמתנתי עד שיעזבו התוקפים. לאחר כמה שניות הרגשתי שחותכים את שפתיי ממקומם בתנועה מהירה וארסית. שכבתי על הרצפה כמה דקות, או שעות. אני כבר לא זוכר.
התגלגלתי על הרצפה, עם הפנים למדרכה והבטן טבולה בשלולית של הביוב. הוצאתי לאט לאט, אחד אחרי השני, את כל חלקי הפרצוף שאספתי במסע שלי. האף של הדתייה, העיניים של הספרנית, הפה של אמא של ירון. בעדינות רבה של תכשיטן או צורף מקצועי, עיצבתי את האיברים במקומם, על המדרכה עם הכתמים השחורים, שפעם היו מסטיקים שלעסו אבל לא טרחו לזרוק לפח, על העלים שנשרו ועל כתמים אורגניים של פרי רקוב שנפל והתפוצץ מאיזה עץ קרוב. קירבתי את הפנים הריקות שלי באיטיות ליצירה החדשה שלי.
רציתי להזיל דמעה, לבכות על הפנים שלה, אבל כבר לא היה לי איך.