שכחת נעורים

מחלת השכחת זו מחלה נורא מעצבנת. זה קורה כשחברים טסים אתך לחול, כולם רבים ומתעצבנים ואחד חוזר הביתה בטיסה ישירה, ואז שואלים אותו איך היה והוא עונה שהיה כיף. זה קורה כשאתה יוצא עם חברים שלא רוקדים ואז כשאתה מסביר להם למה אתה לא רוצה לצאת איתם שוב הם עונים לך שהם רקדו כל הערב. זה קורה כשאמא טועמת את המאכל המסורתי באיזו מדינה, טוענת שאי אפשר לגעת בזה, ואז בבית מספרת לדודים שזה היה פשוט טעים. הם לא יודעים שהם משקרים, וזה משונה לי. אני תמיד בוהה בהם עם מבט משועשע שנשבר בסוף כשאני מבין שהם נראים רציניים. הכי גרוע זה באספת הורים כשמורה שבחיים לא שמע אותך- מספר אודותייך, שם אתה מרגיש שנגרם הכי הרבה נזק לאוזניים של אבא. אבל העיקר שאחר כך אבא שוכח חלק ואפשר לחרטט. פחות מפריע לך שמושיק כל פעם שאתם יוצאים לסרט נשבר בסוף ואומר שהוא לא יוצא לסרט בחיים, ובאותה התלהבות מציע לך אחר כך לראות אקס מן שלוש. פעם נהגתי לחשוב שמדובר בצביעות כי לא יכולתי להאמין שלטיפשות יש יד בדבר. אבל היום אני פשוט יודע. קוראים לזה שכחת, וזה קורה בעיקר מתחילת הנעורים, כדי לגרום לאנשים להרגיש יותר טוב בנוגע לעצמם. לילדים פחות אכפת מדברים כאלה. לו אנשים היו זוכרים מה קורה להם בחיים באמת, הם היו משתגעים ועלולים להתייאש מחו"ל או מ-לבלות איתי, והכי גרוע- מהאנושות. זה כואב לשמוע אותם מדברים שטויות. אבל זה בסדר. בעיקר כשאני שוכח את זה.