הפנימייה – פרק 172

•תסמונת שטוקהולם – חלק ב'•

עוד בדרך לחדרו של או"ם, יכולתי לשמוע את ההדים של צחוקו המרושע של רומניה. אם היה דבר אחד שהיה מפחיד ברומניה – היא היכולת שלו לגנוב. הוא היה גנב מדופלם. לא הייתי מופתע לגלות אילו הוא היה פורץ לחדר של או"ם וגונב משם את שבדיה.
המשכתי הלאה, רועד. ידעתי שארבעת המתחרים שלי הם מתחרים רציניים, וחששתי מההפסד. שבדיה הייתה רווקה ונחשקת. היא הייתה יפהפייה, אז מן הסתם שכולם רצו אותה, ולצערי, לכולם היה יתרון על פניי:
אנטרקטיקה היה פינגווין, ושבדיה הייתה קרירה יחסית. הם היוו התאמה בסיסית.
גרמניה היה כריזמטי, וייתכן והוא ימשוך אותה אליו.
לארצות הברית קשה להתנגד, בעיקר כשהוא עלול לשבת עליך עם כל השומן שלו,
ורומניה… טוב, לרומניה אין משהו מיוחד… בעצם, הוא עלול לגנוב את הלב שלה.
בלעתי רוק באימה.
ניחשתי שאו"ם יחזיק את שבדיה במרתפי העינויים הידועים לשמצה שלו, שם הוא עורך ניסויים בחניכים מרושעים. השמועה מספרת שפעם, לפני שאו"ם ערך עליו ניסויים, צרפת היה בכלל אישה… לא רציתי לדמיין לעצמי מה הוא עלול לעשות שם.
המשכתי ללכת, כאשר לפתע שמעתי צרחות בעוצמה של לפחות מיליארד דציבלים, פלוס מינוס ככה. גרמניה.
"גרמניה?" שאלתי.
"מה?" הוא שאל.
"מה קרה?"
"או"ם לא במשרד שלו!"
"מה?!" הזדעקתי.
או"ם לא במשרד שלו. זה אומר רק דבר אחד – הוא באמת הלך למרתפי העינויים.
"יש לך רעיון איפה הוא יכול להיות?" שאל אותי גרמניה, שניגש לעברי מקצה המסדרון.
"לא," שיקרתי.
"שום רעיון?"
"שום כלום."
"שום דבר?"
"שום דבר."
"אפילו לא הקטן ביותר?"
"אפילו לא הזעיר ביותר."
"אפילו לא הקטן ביותר כמו ריס של חד קרן מעופף?" הוא שאל.
"אפילו לא הקטן ביותר כמו לחישה של פייה קסומה שמעופפת אל השקיעה ומפזרת אבקת שדונים!" אמרתי.
"אפילו לא חלקיק קטן וזעיר של רמז איפה או"ם יכול להיות? אתה לא יכול לדמיין מקום חשוך, אפל, מרושע?"
"לא, ממש לא," המשכתי לשקר.
"בסדר," אמר גרמניה, ומשך בכתפיו, והמשיך לעבר המסדרון.
"הוא ויתר כל כך מהר?" חשבתי לעצמי. זה היה משונה. זה לא ממש התאים לגרמניה, אבל אז הפסקתי לחשוב על גרמניה וחשבתי על העובדה שייתכן ויש לי מתחרה אחד פחות. רצתי במהירות הבזק אל המרתפים, אבל אז עמדה בפני חומה אנושית גדולה שעשויה מארצות הברית.
"היי, ישראל!" הוא קרא, בעודו לועס מק-שבדיה, בניסיון למצוא אותה, אבל ההבדל היחיד בין ההמבורגר הרגיל שלו לזה, היה העובדה שהוא הוסיף דג שבדי ללחמניה, וזה בכלל לא היה דג אמיתי. זה היה הדג מהקאנדי קראש, והוא אפילו לא היה באמת שבדי.
"מה?" שאלתי.
"מה קורה?" הוא שאל.
"כלום," אמרתי.
ארצות הברית הביט בי ארוכות, ואז אמר לבסוף: "הלכתי לחמם לעצמי עוד המבורגר."
הייתי המום. האם ייתכן שעוד אחד נשר מהתחרות?
המשכתי הלאה, יורד אל תוך המרתפים. ראיתי אביזרים, שלא ידעתי אם הם אמיתיים או לא, תלויים על הקירות. היו שם כמה אזיקים, רובים, אקדחים, שוטים, וברווז גומי, משום מה.
ירדתי, מרגיש את המתח מטפס בעמוד השדרה שלי. הרגשתי כאילו המוות בכבודו ובעצמו יורד מאחוריי במדרגות, נושף בעורפי את הנשימה הלחה והמעופשת שלו, עד שקלטתי שאני באמת מרגיש משהו.
הסתובבתי לאחור בשביל לראות לא אחר מאשר את רומניה.
"רומניה!" מחיתי.
"מה?" הוא שאל.
"למה אתה כל כך מסריח מהפה?"
"סליחה," הוא אמר, והלך משם. הוא רץ במהירות למטה, ואני דלקתי אחריו, מנסה להגיע לשם ראשון.
לבסוף הגענו שניהם לדלת נעולה.
"אז אנחנו הראשונים שהגיעו למרתף, הא?" שאלתי.
"כן," אישר רומניה.
"אני תוהה איפה אנטרקטיקה?"
~~
אנטרקטיקה שכב על החוף על קרחון, שלג מסביבו, וכוס משקה קפוא בידו.
"אלו החיים הטובים," הוא אמר לעצמו.
~~
"גם אני," אמר רומניה.
"אז… איך נפתח את הדלת?"
"אה, זוז הצידה," אמר רומניה.
"מה?"
הוא דחף אותי הצידה, לחץ על המנעול, ואז סובב אותו והוא נפתח.
"איך עשית את זה?!"
"שנים של תרגול," הוא נשף.
הוא פתח את הדלת, והתקדמנו הלאה, אבל שם ראינו מחסום מסוג אחר.
"מה זה?" שאל רומניה.
הסתכלתי על האותיות.
"זה מחסום קול. רק משהו עם עוצמה גבוהה של קול יוכל לחדור את זה," אמרתי.
"אההה… איך נקרא עכשיו לגרמניה?"
"בקלות," אמרתי, "מהר, תעמוד ותעשה קולות של שטרודל."
"בסדר," אמר רומניה.
שנינו עשינו קולות של שטרודל, ובתוך שניות גרמניה הופיע לידינו.
"איפה השטרודל?" הוא שאל.
"אין."
"אין?!" הוא צרח בזעם, והמחסום נשבר.
"זה עבד!" קראתי, ונתתי כיף לרומניה.
"מה עבד?"
המחסום הבא נחשף.
"לעזאזל," מלמלתי.
"מה?" שאל גרמניה.
"זה פשוט קיר. איך נעבור אותו?"
"אנחנו צריכים איל ניגוח," אמר רומניה.
החלפנו שלושתנו מבטים.
"המבורגרים בחינם!" צעקנו בקול רם.
בתוך שניות שמענו רעשים של דברים נשברים, וארצות הברית התגלגל אלינו.
"אוכל!" הוא צעק באושר.
"מעבר לקיר," אמרתי, והצבעתי.
הוא התגלגל ושבר את הקיר, וחשף מראה הזוי: או"ם, יושב על כיסא מול שבדיה, ומתנשק איתה.
לארבעתנו הופיעו כוסות ביד משום מקום, ובתיאום מושלם, ניפצנו אותן.
"מה זה?!" שאלנו בהלם.
"אההה… התאהבנו…" מלמל או"ם.
זה היה מחזה נוראי כל כך, שכולנו הקאנו וברחנו משם.
היינו צריכים להתרגל לעובדה ששבדיה ואו"ם… איכס, זה מגעיל מידי בשביל לתאר בכלל. מה היא מוצאת בו בכלל? רק כי הוא החזק יותר, והיא התחילה לפתח אליו רגשות כדי שהוא לא יפגע בה, ובשביל ליצור הזדהות?
הזוי, אני יודע.