ביקור לילי

זה היה לילה חורפי,גשם חזק.
אני לא פחדתי מתי ששמעתי איך שהחלון נפתח מעצמו,החתלתי לפחד מתי שמטומטם אחד נפל על הרצפה אחרי שהחלון נפתח.
"אלוקים אדירים!",צעקתי והתיישבתי במיטה.
"ניצנוצי? את מתחזקת?",זה היה ידידי המטומטם רון,רק הוא יכול להיכנס מהחלון בשתיים בלילה לאחר שהוא שיכור מת ולבקש לישון על הספה כדי שאימא שלו לא תקבל התקף לב+שבץ בקיצור תמות.
"לך מפה",אמרתי והוא התיישב על הכיסא שלי והתחיל להסתובב בוץ
"לאן? אני בקושי רואה לאן אני הולך",נעצר והביט בי מבט של כלבלב תמים.
"לבית שלך,מטומטם!",הייתי תקיפה,וסמכותית,וסתמית לאללה.
"בבקשה ניצנוצי לא אני ולא את לא רוצים להעיר את אימא ניצנוצי,את רוצה שהיא תנשל אותך מהירושה כשתראה שאת מחביאה בן חתיך הורס כמוני בחדרך?",חייך את אחד החיוכים הציניים שלו והמשיך להסתובב.
במה חטאתי? אולי באמת הגיע הזמן להתחיל להתחזק? לבקש מאלוקים סליחה ביום כיפור ולשאול אותו למה הוא בורא מטומטמים כמו רון,זה ממש הורס את העולם הנפלא הזה.
רון לא תמיד היה כזה,הוא היה שמן פעם,חנון ואני היחידה שדיברתי איתו. נגלה לעיניי בן אדם מקסים,נהיינו חברים ממש טובים למרות כל הדיבורים של אחרים,אבל מאז שהוא רזה והביטחון העצמי שלו יותר גבוהה מעזריאלי הבן אדם די התקלקל.
"טוב,תישן על הספה,רק תשתוק",אמרתי ונאנחתי קלות והתכוננתי לחזור לישון שינה מתוקה מתוקה תחת השמיכה החמימה והמתוקה,ועם דובי הבן אל* שאני לא יכולה להיפרד ממנו מאז כיתה ד.
"ניצנוצי,האם עיניי רואות נכון? דובי? האם את עדיין מחזיקה את עמיתי?",צחק צחוק מרושע,"ואת עוד מודאגת שאימא שלך תראה אותי,היא צריכה להיות מדואגת מדובי שישן איתך כבר 5 שנים".
"תסתום בבקשה,נתתי לך בטוב ליבי ספה נקייה ומטופחת כדי שלא תישן ברחוב ושאימא שלך המסכנה לא תקבל שבץ בגלל בנה הסורר,אז תהיה פעם אסיר תודה ותגיד תודה 'ניצה',כפרה עלייך נשמה שלי את או משהו בסגנון ותעלים את עצמך עד 6 בבוקר",ובזה סיימתי את ההרצאה 'באיך להיות אסיר תודה לניצה כפרה עליה'.
"זה ממש ריגש אותי,היית ממש אמינה,את צריכה להיות ראש ממשלה ניצנוצי. אז תודה לך ניצה חיים שלי כפרה עלייך ועל הספה הנקייה והמטופחת שלך,ואיך שאת מצילה נפשות בכך שלא שולחת אותי הבייתה או לרחוב,מובטח לך מקום בגן עדן,צדיקה שלי את",אמר והלך סוף סוף לספה,ואני סוף סוף חזרתי לכרית.
כשנהיה שקט (סוף סוף) חשבתי מה נהיה ממנו,לאיפה הלך רון השמנמן והנחמד? זה שמתבייש לשאול מה קורה.
נכון זה נשמע קיטשי לאללה,אבל אני מתגעגעת לבן אדם ההוא,אנחנו עדיין ידידים והכל,הוא מצחיק (למרות שהחוש הומור שלו מגעיל לאללה).
"על מה את חושבת?",שאל בשקט.
"על איך שהשתנית",עניתי בשקט.
"טוב ניצנוצי אל תתחילי גם את,אני אותו בן אדם",ענה בחביבות יחסית.
"אתה כן,לא רק פיזית גם בפנים,הכל כמעט שונה",עניתי בגרון חנוק מעט.
"טוב ניצנוצי,לילה טוב כפרה עלייך,אם את רוצה אני אשמין בחזרה,הכל טוב תעודדי",ענה ונהיה שקט שוב.
ונרדמתי.
"ניצה,רון מה אתה עושה פה?",אני מניחה שעכשיו בוקר כי הקול יותר מואר,ורון לא עזב לפני שש בבוקר.
"בוקר טוב,גב' כהן. אני מתנצל על המצב המוזר,פשוט אימא שלי היקרה נסעה לאחותה דודה שלי לבת מצווה של הבת שלה שזה באילת,הדודה לא סובלת אותי",אני בינתיים הסתובבתי וחשבתי על כמה שקרים הוא אמר במשפט אחד,"ישנתי אתמול אצל חבר שלי,אבל זה העיף אותי משם ורק ניצה החמודה נתנה לי לישון בספה פה",עשה פרצוף של כלבלב תמים.
"או ילד מסכן,תישאר כמה שאתה רוצה",אימא שלי עדיין זכרה את המטומטם בתור ילד חביב ושמנמן.
"זה בסדר היא היום חוזרת,אני אבוא הבייתה יש לי מפתחות",אמר והתחיל ללכת לכיוון הדלת.
"חכה שניה,אתה לא רוצה לאכול?",הסתובבה אימוש היקרה ושאלה אותו.
"לא זה בסדר,אני שומר על גזרה",אמר וחייך.
"טוב חמוד,נתראה,כן?",חייכה אליו בחזרה אימא.
"כן גב' כהן,בוקר טוב שוב פעם ונתראה",יצא מהחדר והלך.

"רוצה לשחק?",אמרתי והתיישבתי ליד הילד השמנמן.
הוא הביט בי בעיניים לא מאמינות,והנהן את ראשו לכן.