העוון ועונשו

באזור שאנחנו גרים יש מצוקת חנייה, במשך השנים הילדים שלי פיתחו נוגדנים לבעיה וכל פעם שהם בחוץ וצריכים לעבור לשנייה הביתה כדי לקחת משהו (בגדים, מקלות תופים, רשיון נהיגה…) הם מתקשרים לאמא יקרה שממהרת לצרור את המבוקש בתיק או בשקית ולהעיף מהמרפסת באלגנטיות של ערס מצוי, במקרה שהמבוקש לא שוקל הרבה אמא יקרה נוהגת להכניס כף לשקית כדי שיהיה משקל והמבוקש ינחת בביטחה בידי העולל התורן ולא על אדן החלון של השכנה הבעייתית, עד כה אולי לא חינוכי אבל חוסך זמן ומונע דוחו"ת חנייה.
בפעם האחרונה ששילחתי לבני תומר את התיק של הקאנטרי למטה, שלחתי לעולם שכולו טוב גם את הצמחים שהגנן שלנו שתל שם רק שבוע קודם…זה היה נורא! כאילו הפרחים האומללים ניהלו שם דו- קרב ושרידיהם המרוטשים הביטו בי בתוכחה אילמת , ייסורי המצפון הביאו אותי להבטיח לעצמי שאין מצב שאני זורקת יותר תיק או משהו אחר מקומה שלישית ומאז אני יורדת יפה במדרגות ומגישה באהבה את התיק לבן יקיר לי. הערך המוסף הוא שמרזים מזה…
היום דניאל -הבת יקירה לי- ביקשה שאזרוק לה את הטייץ השחור כי היא ממהרת, בהתחלה כמובן שאמרתי לא! ואין מצב! כי זכרתי את מבטם של הזלזלים הז"לים אבל אחר כך חשבתי שזה כולה טייץ, כמה כבר שוקל? מאה גרם? מאתיים? וחוץ מזה, כבר עשיתי דיאטה היום, אז ארזתי בשקית וכיוונתי טוב טוב למקום שאין צמחים, הבעיה היתה שלא לקחתי בחשבון את חוטי החשמל…. לא נותר לי אלא לחכות לרוח חזקה, בעודי ממתינה הגיע לביקור בן אחותי האהוב-דור- ואמר שלתומר יש חכה באוטו, אז אולי נחכה לתומר וננסה לדוג את הטייץ? היתרון הוא שלא נצטרך לנקות לו את הקשקשים…
אמרו שמחר ירד גשם אבל אם למישהו יש בינתיים רעיון איך להוריד שקית עם טייץ חדש (וכף!) מחוטי חשמל, תבוא עליו הברכה.