השכן מהקומה השנייה (ובעיית הזיכרון…)

הכל הסתחרר סביבה. היא ניסתה לקום, והרגישה שהיא עומדת ליפול שוב.
"לאט, לאט, אין מה למהר." שמעה קול אומר לה. היא הרימה את ראשה וראתה איש בחליפה לבנה ומכסה על פיו.
"אתה רופא?" שאלה בבלבול. היא לא זכרה מתי או למה הגיע לבית החולים. ניסיתי להתמקד במקום בו אני נמצאת, אך עיני היו מטושתשות.
"אה? חחח לא לא, אני השכן שלך," אמר "ההוא מלמעלה…" הוסיף כשראה את המבט המבולבל על פניי.
"אה, מה אתה עושה פה? ולמה אתה לבוש כמו רופא?" שאלה. היא הרגישה כאילו ראשה מאיים להתפוצץ לחלקיקים.
"אה, סתם בשביל הקטע… אבל בכל אופן סתיו, את יודעת בכלל מה קרה לך?" שמעה אותו שואל. הוא עזר לה להתיישב במיטתה והביא לה כוס מים.
היא שתתה את המים והניחה את הכוס על שידה לידה. "לא. אני בקושי זוכרת את השם שלך.." אמרה במבוכה.
"מה? למה? בסך הכל נפל עלייך הדוש של המקלחת… איך חטפת שיכחה מזה?" אמר בקול מבולבל.
"רגע, מה?! נפל עליי דוש? מקלחת? איך נכנסת לבית שלי בכלל?? " שאלה אותו בקול מאשים.
"אה, דרך החלון. שמעתי משהו נופל ואז קול חבטה המום וניחשתי שזה מהדירה שלך כי הזוג רובינוביץ בטיול לאלסקה." ענה.
"מה!!! אתה נכנסת לי לבית בזמן שאני הייתי במקלחת?!? " צעקה עליו וניסתה לחבוט בו עם הכרית שלה. הוא התחמק מהכרית וענה בלחש "טוב, זה לא שהיה מה לראות…"
"סוטה!!!!" הוא גיכך למראה תגובתה. "אז לא איבדת את הזיכרון שלך." אמר לבסוף, אחרי צחקוקים מרובים.
"אה, לא. אמרתי שאני בקושי זוכרת את השם שלך בגלל שאני בקושי רואה אותך. אני לא מכירה את הדיירים בבלוק." אמרה לו.
"אנחנו שלוש דירות, את יודעת כע? " אמר.
"אני לא סתומה," אמרה.
"את רק מוציאה את עצמך סתומה." אמר
"נקניק"
צי'פס"
חרדל"
קטשופ"
"איככ, אני לא סובלת קטשופ. איך אתה מדבר!" אמרה ולא וקמה בזהירות מהמיטה שלה.
"מה? תגידי, היבחנו אותך פעם למה את מזה צריכה את זה." אמר ותפס בידה. "בואי נתחיל מהתחלה"

הם ישבו בסלון ביתה.
"לי קוראים שי, אני בן 20 ואני גר בדירה השנייה, מעלייך, אוקי? עכשו את" אמר ועשה בפנטומימה תנועה של העברת מיקרופון.
"קוראים לי סתיו, ואני בת 19 ואני גרה בקומה הראשונה, אוקי " אמרה. " עכשו, אתה יכול ללכת, אני בסדר גמור, אני לא סובלת משום בעיה מוחית כלשהיא, וברשותך, אני הייתי רוצה לחזור למקלחת שלי." אמרה ועשתה את דרכה חזרה לחדרה.
"מה, רגע לא את צריכה השגחה…וואו, לא לכי תחליפי בגדים במקום אחר, משוגעת." מר וכיסה את פניו.
"למה? זה הבית שלי…" אמרה כלא מבינה.
"כשיש אורחים בבית, מתנהגים בנימוס, שמעת על זה פעם?" אמר וחזר לסלון.
"אדוני, אני דווקא חושבת שלך יש בעיית זיכרון," אמרה לו
"למה את מתכוונת?"
"אני חברה שלך, אתה לא זוכר?"