יום הורים

אני עומדת בתור במסדרון, מחכה שיגיע תורי להכנס לכיתה. לפתע אני מרגישה ריח מסריח, ורגע אחרי זה אני מבינה שהפלצתי. אנשים מסתכלים עלי.
"זה הלושלוש פלוצים של הבת שלי!" נפלט לי. שיט. כל האנשים מסתכלים עלי, נראה שהם כועסים. טוב, הלוואי וזה היה רק נראה ככה.
סוף סוף תורי מגיע. אני נכנסת לכיתה, המורה יושבת ליד השולחן, בטן קצת נפוחה, עיניים חומות ושער ערמוני.
"אני רואה שבקרוב תהיי אמא," אני מעירה בשקט, היא מסתכלת עלי בתדהמה. רק אז אני נזכרת שאסור להגיד כזה דבר. היא מאדימה אבל רגע אחרי זה, אחרי שאני מבקשת סליחה היא מתעשתת. היא מתחילה להרצות לי על הכיתה, מראה לי מצגת. אחרי זה היא מספרת שבתי מתקדמת ביותר באנגלית אבל שלפעמים היא צריכה את המחשב ואת הילדים הישראלים שנמצאים בכיתה. לפתע אני רוצה לשאול אותה מי תהיה המורה בחצי השנה, אבל פתאום אני לא זוכרת איך אומרים חצי.
"ש..בר?…סוון?" אני מנסה והיא מביטה בי בבלבול. אני מבקשת להראות לה בתרגום. נבוכה ביותר, היא מדליקה לי את המחשב. אחרי שאני כותבת לה את המילה בתרגום, היא מעירה בשקט, מגחכת לה :
"את יודעת, את והבת שלך מאד דומות." אני מאדימה. נראה שהיא מרוצה, היא השיגה את הנקמה שלה.
אני מתחילה לדבר בצרפתית, מלמלת דברים בלתי מובנים. רגע, ממתי אני יודעת צרפתית?!
אני יוצאת מהכיתה מבולבלת בלי להגיד שלום, וישר רצה לשירותים. אני מתחילה להקיא.
לצערי, לא נעלתי את הדלת, והדלת מיד נפתחת. אני רואה את המנהלת וכנראה איזו מורה חדשה שמראים לה את בית הספר. אני מסתכלת עליהם, מופתעת ונבוכה. המנהלת סוגרת מיד את הדלת, אני עוד מעט מתעלפת. אני רצה למכונית שלי, פותחת את הדלת ונכנסת.
שיט. שכחתי את המפתח בכיתה.