מבוכים ומטורפים – פרק 14 – ההתחלה של ההתחלה של הסוף

הקוסמים שלנו הלכו לדרקונית בצורה דיי מגוחכת כדי להשיג את הגבינה, אך הם נכשלו. הם נכשלו בכך שקאסורה, הדרקונית, אמרה מילת קסם קטלנית ביותר… דרוש שנים ללמוד את המילה הזאת. טוב, טכנית זו מילה של שש אותיות בלבד… אבל הבנתם את העיקרון… מה שאני יכול לומר לכם, הוא… שהקוסמים מתחילים מההתחלה… אם אתם מבינים אותי…!

ספארק קם ממיתתו בביתו. "מה…? איפה אני…?" הוא מלמל.
הוא ירד במדרגות לסלון. הוא היה מסודר כרגיל.
ספארק גירד את צווארו. "אני לא נלחמתי נגד דרקון לפני כמה שניות…?" הוא פיהק. "אני אלך לשתות איזה כוס חלב בבר…" הוא אמר, ויצא מביתו.

"היי, איש-בר" נופף ספארק אל איש הבר, והתיישב מולו.
איש-הבר הסתכל על ספארק בצורה מוזרה.
"אני רוצה כוס חלב בבקשה. שני אחוז" אמר ספארק ושפשף את פניו.
"אבל… בדיוק הרגע… שתית כוס חלב…" אמר איש-הבר.
"מה?" הופתע ספארק.
"אתה גם בדיוק סיפרת לי על הקטע המשעמם עם המורה שלך…" אמר איש הבר, והוציא את הספר הגדול. "בפעם המאתיים שלושים ושמונה"
ספארק שתק מלחץ. "…מ-מה?" הוא מלמל.
"מה, מה?" שאל איש-הבר. "אתה הייתה פה לפני רבע שעה" אמר איש הבר לספארק, והגיש לו את כוס החלב כשידיו רועדות.
ספארק הסתכל על היציאה המוארת מהבר החשוך. היה שקט.
"איש-בר, אני חייב ללכת" אמר ספארק וזינק ליציאה.
"היי! אתה חייב לי על זה חמש מטבעות נחושת!" צעק איש-הבר.
"זה יוחזר לך!" עצר ספארק וצעק מרחוק.
"מה?!" צעק איש-הבר.
"אני הולך לצוד דרקון!" צעק ספארק ,ורץ.
איש-הבר היה מופתע. הוא קפא במקום. כול הלקוחות שלו הסתכלו עליו בבהלה.

ספארק רץ לכיוון שער הכפר. ושניה לפני שיצא הוא עצר במקומו.
"רגע…" הוא חשב לעצמו. "מה לעזאזל אני צריך לעשות, ומה לעזאזל קרה פה?"
לפתע, הופיע ואקס. "זהו נושא דיי מסובך…" הוא אמר, והקיש באצבעותיו.
שלושת הקוסמים האחרים הופיעו מול ספארק.
"תקשיבו, רבותי" אמר ואקס. "אתם הרגע סבלתם מקסם חזק ביותר ששמו הוא… טיסה בזמן…!"
"ומה זאת אומרת…?" שאל וורם.
שילו הסתכל על וורם עם עיניים עצבניות מעט. "מה המשפט 'טיסה בזמן' גורם לך לחשוב?"
וורם חייך. "אוי, איך לא חשבתי על זה…" הוא צחקק.
"הדרקונית, קאסורה, שלחה אתכם לעבר. אך עותקי העתיד שלכם עדיין קיימים" אמר ואקס.
"אז זה למה איש-בר חשב שהיתי אצלו כבר…" שפשף ספארק את סנטרו. "העותקים שלנו עדיין ממשיכים במשא שלנו…"
"יש לכם מזל שהיא הרחיקה אתכם ממנה, אחרת הייתם מפסידים בקרב…!" אמר ואקס.
"אז… כול הדרך מהתחלה?" שאל ארטי.
"אכן, כן. הישמרו לכם, והמשיכו בדרך המדויקת. אם אתם יודעים מה אני אומר" קרץ ואקס.
"כן, כן, ואקסי" אמר וורם.
"לכו לכם לדרככם, והישמרו לכם, קוסמים" אמר ואקס ונפנף בידו כשהקוסמים יוצאים מהעיר.

ארבעת הקוסמים עמדו על הדשא המכוסה בדם של הנחש הענק, פינגוס.
"אני מניח שהעותקים של העבר שלנו כבר הרגו אותו בשלום…" אמר ספארק.
"רגע…" אמר שילו בשקט. "את הקרב הזה ואקס חולל, לא?" הוא שאל.
שלושת הקוסמים האחרים הסתכלו זה על זה.
"טוב, תכנית, כן" אמר ספארק.
"רגע… אתה מנסה לומר שיש גם את ואקס של העבר?" שאל ארטי.
"יש הגיון בדבריך…" אמר וורם.
"מתי הייתה הפעם האחרונה שראינו את ואקס בעבר?" שאל ספארק.
"אני חושב אחרי שיצאנו עם הורברט והצבא שלו לקרב" אמר שילו.
וורם ניראה לחוץ מהרגיל. "חבר'ה, אני חושב שיהיה איזה טוויסט לא נעים מתישהו…"
"מה גורם לך לחשוב כך?" שאל ארטי.
"לא יודע… אבל יש לי את ההרגשה…" אמר וורם בלחץ.

הקוסמים המשיכו בדרכם.
הם ראו את גזע העץ השרוף, ומתחתיו הדרואיד המחוץ. מסביב ראו את איבריו המפורקים של הדרואיד השני, והדרואיד השלישי שוכב על האדמה, מת.
"הספר חסר" אמר ארטי.
"אז הם היו פה לא מזמן. וביצעו בדיוק את אותם מהלכים כמו שאנחנו עשינו…" אמר ספארק.

ולבסוף הם הגיעו אל הכפר.
"לא, זה לא מחשיב אותך כגיבור!" התעצבן השומר השני בכניסה לכפר.
"ניראה אותך מתמודד עם טרול ושורד את זה!" אמר השומר הראשון בכעס.
"אה, כן?! אז אם כך, אתה יכול פשוט—מה…? עוד קוסמים…?" הופתע השומר השני.
"אנו רוצים ללכת לכיוון העיר פרמז-אן" אמר ספארק בנימוס.
השומר השני הסתכל על השומר הראשון, חייך חיוך קטן וקרץ בעינו. "אההה, כן! יש… יש לנו אממ… קיצור דרך בשבילכם. כן, כן!" אמר השומר השני במלמול מצחיק. "תלכו בכיוון השער השמאלי, שם זה יהיה לכם יותר קל ומהיר…!" הוא צחקק בשקט.
"אם כך, תודה לכם שומרים" הודה ספארק לשומר, והלך עם שלושת הקוסמים לכיוון השער השמאלי.

השומר הראשון הסתכל לאחור כדי לבדוק אם הקוסמים הלכו.
השומר הראשון התפוצץ מצחוק. "אתה רציני? לאן הובלת אותם?"
השומר השני צחקק. "אז זהו, שאין לי טיפת שמץ!" וגם כן הוא התפוצץ מצחק.
השומר הראשון ניגב את דמעותיו מעיניו הצוחקות. "אוי… הקוסמים האלה…" הוא נאנח.
"כן…" נרגע השומר השני. "זה משהו מוזר הדברים האלה…" ולבסוף נרגע.
היה שקט. השומרים הסתכלו זה על זה. ושוב התחילו לצחוק כמו משוגעים.