אהבה אסורה פרק 6:

שלפתע יצאה ממנה אמא? מה אוי שיט הלך עלי היא התקדמה לעברי במבט רוצח שאומר לי שהסתבכתי בצרות..
"ג'יימסון ג'יי מקגינס אתה כלכך בצרות!"כעסה בזמן שהיא לידי
"מה?"שאלתי
"מה מורן סטיילס עושה פה?!"שאלה בשניים חשוקות
"היא ראתה את אן.."לחשתי בראש מושפל
"או.. ומה כלכך אכפת לה?"שאלה
"אני ביקשתי כי זה היה לי קשה לעלות לאמבולנס בזמן שאן"אמרתי
"אוקי אבל אחרי זה היא לא פה הבנת?!"שאלה בכעס ואני הנהנתי נכנסנו למעלית בשתיקה שדי הכאיבה באוזניי זה כלכך כואב השקט הזה שקט עצוב שקט שלא מעכל המעלית עצרה בקומה 3 הדלתות נפתחו וקלטתי את מורן מדברת עם דוקטור ישר רצתי לכיוונם
"אני מצטער"אמר הדוקטור ונכנס לחדר של אנני
"מה הוא אמר? היא בסדר?"שאלתי היא רק הריכנה את ראשה ונענה את ראשה "לאלא אל תגידי את זה"מלמלתי
"מצטערת ג'יימס הי..היא"החלה להגיד ושתקה נושכת את שפתה בלחץ אחד מההרגלים שלמדתי ממנה בזמן קצר
"תגידי לי כבר סטיילס! תגידי ליי!"צרחתי וחבטתי בקיר שליד ראשה
"ג..ג'יימס תרגע בבקשה"אמרה בשקט
"אני לא ארגע סטיילס! מה קרה לאן?"שאלתי בעצבים הרגשתי מתוסכל עצוב מדוכא מדוכדך עצבני כל הרגשות בבת אחת הורסים אותי
"ג'יימס"לחשה
"מורן בבקשה ממך תספרי לי מה קרה לה בבקשה!"התחננתי בדמעות
"ובכן אנני היא בתרדמת"אמרה משפילה את ראשה
"מה זאת אומרת מורן תספרי לי!"אמרתי מותש
"היא לא תקום ג'יימס לא ידוע מתי באיזו שעה או באיזו שנה ג'יימס אמרו שאם תוך שנה בגלל שהיא צעירה מאוד היא לא תתעורר יאלצו לקבוע את מותה"אמרה מסתכלת ישר לעניי
"לא.. לא.. זה לא קורה לי לא"לחשתי מחזיק את ראשי כה לא מאמין
"בני הרגע בבקשה"לחשה אימי
"איך אני ארגע אמא? איך אחותי הקטנה הדבר הכי חשוב בחיי לא פה אלה בעולם שלפני הגן עדן מה היא כבר עשתה אמא שום פשע היא רק ילדה קטנה אמא! ולחשוב שאולי בעוד שנה הדבר החשוב לי מכל אפילו יותר מחיי המזויינים! לא יהיה פה ושזה בגללי אמא איך אני אחיה עם זה? שאחותי אולי תמות ועוד בגללי?!"אמרתי נותן לדמעות ליפול על לחיי נשענתי על הקיר אט אט מחליק לריצפה בוכה
"מה בגללך?!"צרחה עלי
"התווכחנו אמא על זה שהיום לא הייתי אמור לחזור מוקדם הבית והיא פשוט התעצבנה עלי ורצה לכביש לא תכננתי שזה מה שיקרה אמא את מבינה? אם לא הייתי מתווכח איתה לא היינו במקום המזויין הזה! היינו עכשיו בבית יחד כולנו אוכלים ארוחת ערב כמו תמיד ללא בעיות אני הרסתי הכל אני לקחתי את חייה"אמרתי בוכה אמא באה להגיד משהו אך הרופא קטע אותה
"משפחתה של אנני וולס מקגינס?"שאל בשלווה
"כן?"קמתי במהירות
"ובכן אתה כנראה ג'יימס אז תוכלו לבקר אותה אבל אחד אחד"אמר בחיוך עצוב
"אני ראשון"אמרתי ורצתי מהר לחדרה שומע את הדוקטור אומר
"מאוד היפראקטיבי"לוחש
"מאוד"אמא הסכימה איתו בחיוך עצוב
"ובכן יום טוב לכם אני אלך אם תצטרכו משהו תקראו לי ואל תשכחו אחד אחד"אומר ואני כבר הייתי בחדרה התהלכתי לכיוון מיטתה רואה אותה שוכבת שם מחוסרת הכרה תחבושת על ראשה הקטן גבס בידה הימנית והרבה פצעים בחלוק לבן ללא שום צבע בדיוק כמו החדר הזה כ"כ עצוב ומדכא משכתי את הכיסא לאחור מתיישב עליו מחזיק את ידה ידי הגדולה פי 3 משלה ידי רעדה פניה חיוורות בצבע לבן בדיוק כמו החדר הזה
"אנני" לחשתי "אן קטנה שלי אחותי אני כ"כ מתגעגע אליה ליופי שלך לצחוק המתגלגל לקולך אן אני מצטער"בכיתי לתוך ידי
נק' מבט של אנני מקגינס:
התהלכתי בחדר לבן קר אפל ללא רגשות לפתע היה כמו ברקים קלים וכיסאות הופיעו למולי נערה שנראת בת גילי ישבה שם שראשה מורכן לרצפה
"מי א..את? מה אני עושה פה?"שאלתי את הדמות בלחץ לפתע הרימה את ראשה מדהימה ביופיה נערה שחורת שיער בעלת עניים תורכיז מהממות לבושה בחלוק לבן
"שלום אנני"אמרה ללא חיוך
"ש..שלום מה אני עושה פה?"שאלתי
"את בתרדמת אנני אני פה בשביל לארך לך חברה במשך שנה"אמרה
"לאלא מה קרה לי?!"צעקתי לעברה והיא נעלמה שומעת את קולה אך דמותה נעלמה
"את עברת תאונה אנני את בתרדמת את בתרדמת"לחשה עד שנהייה שקט "הסתכלי למתחת רגלייך"לחשה שוב ונהייה שקט הסתכלתי למטה רואה חדר לבן אני בחלוק לבן עם גבס בידה ותחבושת מכוסה בדם סביב ראשי עניי עצומות לפתע מישהו נכנס לחדר צועד בחשש ומתיישב מחזיק את ידי הקטנה זה היה ג'יימסון לפתע שמעתי אותו אומר
"אנני" לחש "אן קטנה שלי אחותי אני כ"כ מתגעגע אליה ליופי שלך לצחוק המתגלגל לקולך אן אני מצטער"לחש
"אני פה! ממש מעלייך תסתכל למעלה"אמרתי אבל לא שמעו אותי זה חסר סיכוי
"הוא לא שומע אותך טיפשונת"קולה של הנערה אמר
"אבל למה?!"צרחתי לאוויר אבל זה חסר סיכוי
"אן תתעוררי בבקשה ממך איך אני אחיה עם זה שאת לא פה ואולי תמותי בגללי למה אני כזה דפוק אן זה בגללי אני אשם"אמר בוכה לידיו
"אתה לא זו לא אשמתך בבקשה ג'יימס תשמע אותי!"צרחתי בוכה
"לא יעזור לך"נשמע לחישה שוב של הנערה לפתע היא הופיע מאחורי
"תפסיקי!"צעקתי
"זה לא יעזור לך"לחשה שוב
"תפסיקי להגיד זאת הפסיקי!"צרחתי נופלת לרצפה
"לא יעזור לך"לחשה שוב
"דיי אל תואמרי זאת!"צעקתי שוב
"לא יעזור לך"לחשה
"מספיק!"צרחתי קמה על רגלי רצה לעברה באתי לתפוס אותה אבל היא נעלמה
"לא יעזור!"צרחה כבר קולה לא לוחש ומלטף אלה נוקשה ורע
"דיי בבקשה"התחננתי אליה שתעזוב אותי!
"את לא מבינה ילדה טיפשה?! זה לא יעזור! הוא לא שומע תביני את זה!"אמרה הסתובבתי בבהלה רואה אותה מאחורי
"אבל למה?"שאלתי
"כאן למעלה זה בילתי אפשרי זה כמו חלון מזכוכית שמפרידה בין העולם החיים לעולם של התרדמת והמוות עם כמה שתצעקי בקושי ישמעו את מבינה?"שאלה בקול יותר רך
"לצערי כן כנראה שלא מגיע לי לחיות עם כך"אמרתי נותנת לדמעות להרטיב את לחיי
"לא נכון תראי בעולם החיים יש לך שנה עד שיאלצו לקבוע את מותך לי זה קרה אבל בגלל המקרה המצער שלי השנה עברה וניתקו אותי מהמכונות שדאגו להשאיר אותי חייה ונושמת אך מחוסרת הקרה אבל אני פה כדי לדאוג שלך זה לא יקרה שלך לא יהיה סוף עצוב כמו לי ולמשפחתי שנשארה שם למטה אני השארתי אמא ללא כסף אבא שבחובות עניקיות אח ואחות תאומים שרק נולדו וכבר נחשפו למוות המוות שלי אנילא רוצה שזה יהיה סיפור שלך ואנחנו צריכות לדאוג שזה לא יקרה וקדימה יש לנו פגישה עם מועצת החיים והמוות תתני לי לדבר ותעני רק שאלות קצרות"אמרה ואני הנהנתי פתאום היה פלאש והופיעו 2 כיסאות גבוהים ו-2 קטנים מכל צד שולחן ממול לשתיים עם שתי כיסאות ומאחורינו היו 5 שורות שבכל שורה 10 כיסאות כמו בית משפט לפתע אני והנערה ששמה עדיין לא ידוע לי ישבני בשולחן לשתיים אנשים הופיעו מאחורינו חלק עם חלוקים לבנים והחלק השני עם חלוקים אדומים כאילו שטנים ומלאכים אלו שעשו טוב בחיים שלהם ועברו לגן עדן ואלו שעשו דברים נוראים ועברו לגיהנום ממולנו על הכיסאות ישבו בת שנראת גדולה בגילה בחלוק לבן והעיגול מעל ראשה ובכיסא השני ישב בחור גדול גם הוא בגילו בחלוק אדום עז ושתי קרניים אדומות נשמע מצחיק אה? אבל אם הייתן באותה סיטואצייה כמו שלי הייתם משתינים מרוב פחד וכיסא קטן ליד מלאכית הופיע מלאך ובכיסא שליד השטן הופיע שטנית
"כולם לשבת"אמרו המלאך ושטנית וכולנו התיישבנו מעניין מה הולך לקראת לי

נק' מבט של ג'יימס מקגינס:
עברו 6 חודשים מאז התאונה כך שנשארו עוד 5 שבהם לא ידוע מתי אחותי הקטנה תתעורר אם בכלל בכל הזמן הזה אכלתי אולי פעם אחת ביום ולמרות זאת כן הלכתי לבית הספר ולא הפסקתי וכול יום אחרי בית הספר הייתי חוזר לבית חולים אפשר להגיד שהבית חולים הפך להיות הבית השני שלי בשישה חודשים האלו הורי הפסיקו ללחוץ עלי מלפני ארבע חודשים הם ראו שזה בלתי אפשרי אני חוזר הבית רק לשעה ובלילה אני ישן ליד אנני זה קשה אבל זה הפך לשגרה שלי הפאפרצי כל יום מחוץ לבית חולים אני כ"כ רוצה שהיא תתעורר אני מתגעגע לדרך שהייתה קוראת לי באדבוי או שהייתה צוחקת עלי עם עשיתי פאדיחה ונפלתי מורן באה אחת לחודש כל הזמן כיזה מהשהורי הרשו אני מתפלל לרגע שענייה יפתחו ויסתכלו עלי במבט מצחיק כמו תמיד אוח אני כ"כ מתגעגע אליה