אהוב ליבי…פרק 8 (סיפור על וואן דיירקשן!!!!!)

נכנסנו אל המזכירות, וליאם התחיל לדבר עם המזכירה החמודה שנראתה מאוד מרוגשת מנוכחותו…
"זאיין, אתם לא חייבים" לחשתי לזאיין שעמד לידי.
"לא חייבים, כן רוצים" אמר בחיוך.
"אבל אני לא רוצה!" אמרתי לו.
"אבל את הפסדת בהתערבות" אמר עדיין בחיוך.
"זה לא היה פייר , אתה רימית" אמרתי לו.
"אני רימיתי???" שאל .
"כאילו .. לא רימית.. עבדת עליי" אמרתי לו מנסה לנסח את עצמי נכון [לא ממש הלך לי]
"אולי תצאו, אתם מדברים בקול" אמר לנו ליאם שהיה באמצע שיחה עם המזכירה, וניסה להסביר לה שיש לו את כל האישורים לרשום אותי ושאין להם בעיה של כסף.
"אוקיי אוקיי, אנחנו יוצאים" אמר זאיין ומשך אותי אל המסדרון שהיה מחוץ לחדר המזכירות.
"אז איפה היינו?" שאל אותי.
צחקתי "מי זוכר??" אמרתי.
"בואי נחקור קצת את הבצפר החדש שלך" אמר לי בחיוך.
חייכתי והנהנתי למרות שלא מוצא חן בעיניי שהוא קורה לזה הבצפר שלי.
הלכנו לנו בבצפר .. הוא היה ענק, הרבה יותר גדול מהבצפר הישן שלי.. בטוח יש פה פי שתיים ממספר התלמידים שהיו בבצפר שלי.
הכיתות היו מסודרות וגדולות , החצר הייתה עצומה , הכל היה יפה כלכך ומטופח {מה שאומר שהבצפר גם ברמה גבוהה, והעלות שלו בעיקר!!!}
"מה את חושבת על הבצפר?" שאל אותי זאיין כשנשארנו להתיישב באחת הכיתות.
"הוא יפה, וגדול. ומטופח" אמרתי מחייכת.
"אני חושב שתצליחי להתאקלם פה יפה" אמר מחייך.
"אל תהיה כל כך בטוח" אמרתי.
"למה לא?" שאל.
"למה כן?" שאלתי בחזרה.
"כי את חכמה, יפה…." התחיל להגיד אבל הפסקתי אותו.
"לא לא, אני ממש לא חכמה ולא יפה" אמרתי.
"את כן" אמר בחזרה.
"אל תתווכח" אמרתי לו.
"אם אני והבנים הספקנו לאהוב אותך תוך יומיים אני בטוח שגם שאר התלמידים יאהבו אותך" אמר.
"אתם סתם מרחמים עליי" אמרתי.
"אנחנו ממש לא!!" אמר ברצינות.
הורדתי את ראשי, הם כן, כולם היו מרחמים על אחת שאין לה הורים ונזרקה לרחוב מבית היתומים שלה.
"היי" הוא קם מהשולחן שעליו ישב והתקרב אליי, הוא תפס את פניי והצמיד את ראשי לראשו.
"אנחנו ממש לא מרחמים עלייך, אנחנו פשוט רוצים לדאוג שיהיה לך טוב" אמר לי בחיוך והביט בעיניי, מה שגרם לי לאי נוחות.
בכלל… כל המצב הזה נראה לי כמו חלום, להקה מפורסמת לוקחת תחת חסותה ילדה יתומה ודואגת לה…דיי הזוי לא?
"אוקיי, אני מאמינה לך" אמרתי לבסוף.
"יופי" הוא אמר והתרחק ממני אך אחריי שנייה חיבק אותי חיבוק מוחץ.
"זאיין, אוויר" אמרתי לו.
הוא צחק ובמקום לשחרר אותי הוא הרים אותי על כתפו והתחיל לרוץ לעבר כניסת בית הספר.
"זאיין, תוריד אותי משוגע" צעקתי תוך כדי שאני נקרעת מצחוק.
צלצול האייפון שלו נשמע, והוא ענה (כןכן, תוך כדי שאני בידיים שלו! הוא פאקינג חזק!!)
"הלו" ענה.
"זהו סיימת הכל,היא רשומה?" שאל את מי שהיה בפלאפון, שכמו שזה נשמע זה היה ליאם.
"טוב אז אנחנו באים" אמר וניתק.
"את מחזיקה חזק?" שאל.
"כן למה?" שאלתי אבל הוא דפק ריצה אל האוטו, הוא מהיררר, אם לא הייתי מחזיקה הייתי עפה.
ליאם חיכה לנו ליד המכונית.
"התקשרתי אלייך חמש פעמים ידפוק, למה אתה לא עונה? חח ומה ג'סיקה עושה אלייך בידיים?" שאל ליאם.
"זה גם מה שאני לא הבנתי." אמרתי לליאם ואז זאיין סוף סוף הוריד אותי.
"תודה באמת" אמרתי לזאיין.
"בבקשה" אמר לי ואז פנה אל ליאם "אז למה לא התקשרת לג'סיקה?"
"ג'סיקה יש לך בכלל פלאפון?" שאל אותי.
"יש לי את זה" אמרתי והוצאתי את הפלאפון מקשים הקטן שלי "אבל יש בו רק שלושים שיחות נכנסות" אמרתי.
זאיין וליאם הביטו אחד בשני והתחילו להיקרע מצחוק, לבכווות מצחוק!!
"אני חושב שאת צריכה שידרוג לפלאפון דחוף" אמר זאיין כשנירגע.
"ומה יהיה עם הפלאפון הזה?" שאלתי אותו.
"תני לי אותו שנייה" אמר לי.
הבאתי לו את הפלאפון, הוא הלך לפח שהיה לידו "תיפרדי סופית מהפלאפון הזה…כי הוא הולך לפח" אמר ובשנייה זרק את הפלאפון לפח.