אוקי? ……….. איך נושמים?!?! #2# עונה 2

אני:" נכון.. אבל לא יותר מחמוד.."
ניקי:" מה..? למה?"
אני:" אני לא מרגישה אהבה אמיתית.. אני מרגישה כאילו הייתה לי פעם אהבה אמתית.. אבל פספסתי אותה.." השפלתי את מבטי..
ניקי:" אם מי?"
אני:" אני לא יודעת.. זה היה ממש מזמן ואני לא זוכרת.."
ניקי:" מממ זה בעיה.."
פתאום התחילו לי כאבי ראש…
אני:" תגידי את זה שוב.."
ניקי:" מממ.. זה בעיה.."
אני:" נזכרתי באיזה איש אחד שקוראים לו נייל… הוא היה פעם ידיד טוב שלי.."
ניקי:" ממ.. יפה.. אבל מה עם בראין? את תפרדי מימנו?"
הנהנתי בשקט.. ניסיתי לגלות למי הנייל הזה קשור ואיך.. אבל כל פעם שהתאמצתי למצוא תשובות.. התחילו לי סחרחורות..
לניקי היה טלפון.. היא הלכה לצד וענתה..
כעבור כמה דקות היא באה עליי..
ניקי:" מחר! את! בשש בבוקר קמה! תשימי שעון מעורר! צריכים לבוא כמה אנשים.."
אני:" בסדר בסדר.. אני משוחררת?,"
ניקי:" כן.." חיבקתי אותה ונסעתי במכונית הביתה.. כעבור כמה דקות הגעתי הביתה .. הורדתי את האיפור ולבשתי פיג׳מה נכנסתי למיטה וחייגתי לבריאן..
בריאן:" הלו?.."
אני:" היי מה קורה?"
בריאן:" בסדר בייבי ואיתך?"
אני:" בריאן לא נעים לי להגיד לך את זה.. אבל אני רוצה להפרד.."
בריאן:" למה? .."
אני:" כי אנחנו לא אמתיים.."
בריאן:" את צודקת.. ביי.."
הוא ניתק..
מה אני עושה עכשיו? אני מרגישה כאילו פספסתי משהו גדול.. פעם.. בעבר.. אבל אני לא יודעת מה.. זה כמו לחפש מחט בהרמת שחט.. מאז שהתעוררתי בבית החולים אני מרגישה .. שכל מה שבניתי פעם.. הלך…לאט לאט העיניים שלי נעצמו ונרדמתי..
למחורת בשעה חמש וחצי השעון שלי צלצל..התעוררתי שטפתי פנים התלבשתי התאפרתי ויצאתי לעבודה.. נסעתי באוטו מספר דקות והגעתי..
פתחתי את הדלת וניקי עדיין לא הגיעה.. אז בנתיים הרגאנתי את הבגדים והנעליים ..
שמעתי את הדלת נפתחת הסתכלתי מי זה וזאת הייתה ניקי..
ניקי:" או.. הי שר.. הגדמת.."
אני:" נכון.. אז מתי הם צריכים לבוא?"
ניקי:" עוד דקה בערך.."
שמענו דפיקה בדלת " מדברים על החמור" ניקי לחשה.. צחקקתי..
היא פתחה את הדלת ונכנס מישהו.. שניראה לי ממש מוכר..נזכרתי! זה סיימון!
אני:" סיימון?"
סיימון:" שר..? הנה הזמרת שלי!"
אני:" זמרת?…"
סיימון:" נכון.. את לא זוכרת… אבל בטח תשמחי לראות את הבנים.."
אני:" בנים?…"
סיימון:" תכנסו!…"
ראיתי אותם והראש שלי פתאום התחיל ממש לכאוב… נזכרתי בכולם!! חוץ מהאיש האחרון שנכנס.. היה לו שער פרוע ועיניים כחולות..
אני:" בנים?" אמרתי עוד שנייה צורחת משימחה ודמעות בעיניי..
הבנים:" שר..?" ראיתי את האיש שנכנס אחרון מרים את הראש ומסתכל עליי בעיניים גדולות..
כולם באו לחבק אותי..
הארי:" לואי! שר פה..!"
אני:" מי זה לואי?…"
לואי:" עזוב.. היא עדיין לא זוכרת אותי.." שמעתי את הקול הזה… נזכרתי בהקול! בנשיקות שלנו בחיבוקים.. בפעם הראישונה והשנייה שלנו.. בהכל!
אני:" לואי," אמרתי נחנקת.. " א.. אני זוכרת!" היו לי דמעות בעיניים..
הוא התקרב אלי.. " באמת?.." הנהנתי.. לא יכולתי לדבר.. פחדתי לפרוץ בבכי