"אני אוהבת אותה, ותמיד אוהב." וואנשוט מתח ראשון מסוגו

*נייל*
התעוררתי במיטה של ושל עמית, אני כלכך אוהב אותה, הסתכלתי לצדדים אבל היא לא הייתה בשומקום. ירדתי למטה, לחפש אותה אבל היא לא הייתה, בסלון, במטבח אכלה עם זאין ואמי או בברכה עם כולם, כל הבנות והבנים. חשבתי רק על עוד מקום אחד שהיא תוכל להיות בו, בחדר הישן שלה, לפני שהיא עברה לחדר איתי. עליתי ישר לקומה 3 ודפקתי על הדלת, כבר יצא שהפרעתי לה באמצע משו טיפה אינטימי אז דפקתי לפני שאני מתפרץ פנימה, אבל לא נשמע קול מבפנים, דפקתי שוב על הדלת יותר חזק, אותה דממה שררה בפנים וניסיתי לפתוח את הדלת, אבל להפתעתי גיליתי שהיא נעולה… מה קורה לה? עמיתי אף פעם לא נועלת דלת של שומקום, אפילו אם היא ממש בדיכאון עמוק… "עמיתי.. את שם? את יכולה לפתוח לי?" שאלתי ברוך, לא שלטתי על זה והקול שלי פשוט נהיה נעים יותר, נשמעה אנחת כאב ולחש חלש. "לא עכשיו, ניילר… אני צריכה זמן לבד…" היא לחשה, בקושי שמעתי אותה, אבל מיד הבנתי שזה קשור שוב לאותו הדבר… לבעיות הנפשיות שיש לה מהם לרוב ובלי לפתוח פה לשטן, היא מצליחה להתמודד איתם יפה מאוד, אז מה קרה עכשיו? "עמיתי, תפתחי בבקשה!…" ניסיתי לדבר בעדינות אבל היא הלחיצה אותי, שמעתי צרחה של כאב וייאוש, מילה או שתיים שבקושי יצאו מגרונה החנוק של עמית, מיד רצתי למטה במורד המדרגות וקראתי לכל הבנים והבנת לעלות, זאין ואמי באו ראשונים כי הם היו הכי קרובים למדרגות, אמי החברה הכי טובה של עמית והיא יודעת מה עובר עליה יותר טוב ממני, אז ביקשתי ממנה לנסות לדבר עם עמית. אבל כמה שלא ניסינו שום קול לא נשמע מהחדר שנשמע שומם מבחוץ, אבל ידעתי שאהובתי נמצאת שם, איפשהו ומחכה להושעה. "עמיתוש, בבקשה תעני… אנחנו רק רוצים לעזור כמה שאפשר… עמיתי.. מיט מיט… בבקשה תגידי משו, רק שנדע שאת בסדר…" אמי התחילה וגאיה המשיכה, הארי האחרון שעלה ועדיין גאיה הגיעה לשם בין הראשונים. הרגשתי כאילו כל העולם שלי נופל סביבי ומתרסק, כאילו הדם לא זורם לכל מקום בגוף, נעצר בלב ואני מתמוטט. ופתאום נפל האסימון במוחי, אולי היא חתכה שוב, אפילו שהבטיחה לי שלא תמשיך? "היא בטוח חתכה שוב…" סיננתי בעצבנות, לא יכולתי לראות שוב את עיניה קורנות אליי ואת שפתיה החמות מתעקלות בחצי חיוך עייף, בדיוק כמו שהיא תמיד עושה… "הארי, את השלט!" לואי קרא, הארי הרים את ידו ובה השלט, השלט שפותח את כל המנעולים בבית וגם את העורקים שלי, התקווה החלה לזרות לכל גופי ביחד עם הדם שהשתחרר מהמקום שבו נתקע, הלב שלי עמד מלהתפוצץ ונרגע באחת, אוכל לראות את פניה של אהובתי פעם נוספת, אפילו אם זו תהיה הפעם האחרונה. המנעול נפתח בצליל חזק ומתכתי, מיד פרצתי על החדר, עמדתי דרוך לכל מה שיכול קרות, ציפיתי לראות את עמית בוכה על המיטה שלה או שהיא יושבת על הרצפה עם תמונה של משפחתה שלעולם לא תחזור אליה, מבחינתה אני המשפחה ביחד עם הבנות והבנים, אבל אני הכי קרוב מבחינה נפשית. אבל לא ראיתי כלום. התקדמתי לאמצע החדר, הבטתי בשולחן הכתיבה של עמית, שם מצאתי פתק כתוב בכתב המסולסל היפה שלה וסכין. סכין נקי ואפור כמו אפר שרפה. התחלתי לקרוא את הפתק בקול וכולם התקבצו סביבי:
"לחברים ולחברות המדהימים שלום,
מדברת עמית. חברתכן הטובה לאורך השנים, ידידה טובה של הבנים וחברתו של נייל הורן, אהבתי האחת והיחידה. אם אתם קוראים וקוראות את המכתב הזה אני משערת שכבר עשיתי מה שתמיד רציתי, והפעם – בלי שאף אחד יפריע לי. קטעתי את חיי, ברצון רב כמובן.
קשה בעצם להבין שאני לא אראה אתכם שוב, אבל רציתי את זה יותר מכל דבר אחר. לגמור את כל הסבל. ואני מקווה שאני לא אזכה לחוות סבל כזה שוב לעולם.
אולי רובכם מכירים את הסיפור שלי, הנוראי והבלתי נשכח, אבל זה לא משהו שמתגברים עליו. רצח של רוב המשפחה בפיגוע גדול, אח שברח ממני כי הוא חושב שאני אחות מטומטמת וחסרת תועלת וכל בן משפחה אחר שהדחיק אותי מחייו לנצח, אז מה עוד נשאר לי בחיים חוץ מכם?
אני מודה לכם, על שמילאתם תקופה נהדרת בחיים שלי באושר וצחוק, קניות ובילויים, ברכה וים, אהבה וחברות מדהימה שלא תהיה לי כמוה.
אך זה היה החייב להסתיים מתישהו." דמעות זלגו על לחיי בלי הפסקה, לא יכולתי לרסן את מה שאני מרגיש ולבי נפל ונשבר לאלפי רסיסים שלא ניתן להדביק.
"אתם כולכם חברים מדהימים, ואני באמת שמחה שהייתה לי הזכות להכיר אנשים ש… אפילו קשה לי לתאר עד כמה תמכתם בי בכל הרגעים הקשים והייתם איתי ברגעים המשמחים, בעודי אני מתמודדת עם הרגעים הכבדים האלה, אלה ששוברים את לבי, אבל אתם חייבים לדעת.
כל הרכוש שלי מועבר לבנות ולבנים, כל מה שתרצו הוא שלכם, לא משנה מה זה יהיה.
וכמו שאומרים, השמיים הם הגבול!
אני משערת שתמצאו אותי או מעולפת בשירותים עם סכין בלב, או על המדרכה למטה מרוסקת על הקרקע בלי רצון יותר לחיות, וזו הסיבה שנעלתי את הדלת, למקרה שניילר דאג בקשר לזה.
נייל, אני אוהבת אותך בכל לבי, גם מהעולם הבא האהבה שלי תישלח אלייך. אני מבטיחה.
אוהבת את כולכם מכל לבי ברגעים האחרונים,
שלכם לנצח,
עמית."
הדמעות הרטיבו את כל פניי, אמי, גאיה, הארי, זאין וליאם רצו לחפש את עמית בעוד לואי, אלין וענבל נשארו לנחם אותי, התיישבתי על המיטה של עמית, הלבנה והמוצעת וליטפתי באצבעותיי את הסכין הנקייה, זו שהייתה מונחת על השולחן ליד המכתב. "עמית… עמית שלי…" אמרתי בין הדמעות, הכאב יצא ממני והתפרקתי על כתפו של לואי, בינתיים ליאם והארי הביטו מהחלון ואמי, גאיה וזאין פרצו לחדר השירותים, בכי מר מיד נשמע מאמי, כמה מילות נחמה מזאין וקול תדהמה מגאיה, הארי מיד התייצב מאחוריה וראה מה קרה; אבל לי לא היה אומץ להביט בחברתי לשעבר מוטלת חסרת חיים על רצפת החדר, לא היה בי עוד כוח. הסכין נח בידי. למה לא לנצל את ההזדמנות? לברוח ביחד איתה לגן העדן, לקצר את חיי אבל להאריך אותם איתה ביחד, בשלווה? החלטתי שאני אגיע אליה, אני אזכה להחזיק בידה לפני שאני מאבד אותה, או יותר נכון אחרי שאני מאבד את עצמי. תקעתי את הסכין בלבי בתנועה חדה וגופי, שכנראה איבד כל סיכוי להמשיך בחייו בשקט הוטל על המיטה. "מה?!" צרחה עמומה נשמעה באוזני, הכול החשיך ועיניי נעצמו; קיוויתי שלנצח ולעולם.

נכנסתי בשערי זהב גדולים ומרשימים, חיוך מאושר ונוח עלה על פניי משום סיבה, מיד הבנתי שאני בגן עדן, או לפחות לא בעולם יותר. הייתי מאושר מהסיכויים הרבים שהיו לי לפגוש את עמית שוב, לראות את פניה היפות ולהתרגש מקולה הצלול. "ניייייל!!!" קול צעק עליי, קול המוכר והממכר של אהובתי, היא רצה אליי ורגליה נחו על העננים הרכים שדמו לחתיכות צמר גפן, התחברנו לחיבוק הכי מדהים שהיה לי אי פעם, הייתי כלכך שמח על המעשה שעשיתי, אפילו שהפסדתי הכול; חברים מדהימים ומשפחה מושלמת, פרסום וחיים טובים, אוותר על כל זה בשביל עמית שלי. פתאום הרגשתי רעד, כאילו גופי עלה על חתיכה מוצקה של משו ומעדתי אחורה. אבל רק אני. עמית נשארה לעמוד במקומה, חייכה אליי חיוך מדהים ועיניה נצצו למראי. פתאום נשרה החולצה מעליי, כאילו שתפריה השתחררו באחת. "בוא הנה!" נהניתי מכל רגע שהיה לי איתה, ונראה לי שכך גם היא. התנשקנו צרפתית, ותוך כדי השחלתי מילים קטנות: "אני… אוהב… אותך… הכי… בעולם… ואני… שמח ש… הרגתי את… עצמי… כדי להיות פה…", ברגע שאמרתי את זה, היא מיד התנתקה ממני ולבשה על פניה הבעה מזועזעת ושואלת באחד. "ניילר! למה עשית את זה?! אתה בסדר?! ניילר! אתה בסדר?!"

שמעתי את קולה של עמית בעמעום, הכול התערפל בראש שלי אבל דבר אחד הצלחתי להבין; אני עדיין חי ונושם. לקחתי נשימה עמוקה והראות שלי בערו כמו במרכז שריפה, איבדתי את עשתונותיי לגמרי, אבל אהבתי לעמית לא תאבד לעולם…. "ניילר! אתה ער?!" שמעתי את הקול של מישהו מוכר, אך לא זיהיתי את הקול עצמו, הוא לא היה דומה לקולה המתוק של עמית, הקול היה שבור מדמעות וכאב, משתעל מידי פעם באילוץ ונאנח בצער, דמעות עומדות בקולו של האיש אשר דיבר איתי. "ניילי…." ברגע ששמעתי את הכינוי הזה עיניי נפקחו לרווחה, רק אדם אחד קורא לי ככה, אדם אחד בכל העולם כולו, האדם שאני הכי אוהב, יותר מכל אחד אחר… הקול מיד התרכך וחזר לקול המתוק שאני מכיר, אפילו שלא נותרה בי טיפת כוח אחת הסתערתי עליה בחיבוק. החיבוק המושלם, זה שמאחד בינינו לנצח… היא לא מתה….
"עמית אני אוהב אותך הכי בעולם!!! שלא תעזי לעשות לעצמך דבר כזה יותר בחיים! להתאבד…?! אני לא מכיר אותך!!!" אמרתי ושנינו צחקנו צחוק נטוש, כאילו לא עומד מאחוריו קול של אדם, היא השתעלה קלות והידקה את חיבוקה סביבי. "אל תעזוב אותי יותר לעולם… מבטיח?" היא שאלה מעט בהיסוס, אפילו שידעה את התשובה שעמדתי לומר. "אני במטיח ונשבע בכל מה שיקר לי.. שזה בעיקר את…" אמרתי ונקשתי למצחה, כלכך שמחתי לחוש שוב את מגעה החמים, את חום גופה המרטיט ואת קולה הגולש באוזני ומצמרר אותי עד כלות הנשמה. "אבל למה הלכת אחריי? למה התאבדת גם אתה?" היא שאלה, כאילו זו לא התשובה הברורה השנייה שהיא שואלת עליה היום. "כי… כי אני לא מוכן לוותר עלייך." אמרתי בפשטות, הידקתי את חיבוקי על גופה החם, הורדתי את חולצתה וצרפתתי אותה. כמה התגעגעתי למגעה הממכר, ושפתיה הצורמות את עורי, מחשמלות את נשמתי ומעלות בי זיכרונות של כל הזמנים שלנו ביחד… היא הורידה את חולצתי שלי והמשיכה לנשק אותי, בעודה מכוסה בשמיכה ביחד איתי. 'אני אוהב אותה, ' חשבתי, 'ותמיד אוהב.'