אני ואתה פרק 7

אני אותה פרק 7:
נקודת המבט של ליאם:
איפה הארי?! אני רוצה להציק לו! ראיתי את לואי יוצא מחלק בבית הספר שאני בטוח שאף אחד לא הולך אליו. ניגשתי אל לואי. "לואי," אמרתי לו.
"מה?" הוא שאל אותי.
"ראית את הארי?" שאלתי אותו מקווה שהוא אכן יודע איפה הארי והוא גם יגלה לי. הוא שלח מבט מודאג למקום שממנו הוא יצא.
"לא," הוא אמר מהר והלך.
"אוקיי, ביי." אמרתי והלכתי לחפש את הארי. אני כל כך רוצה לנקום בו על כך שהוא גרם לשנה מהחיים שלי להיות גיהינום. יש אנשים שיגידו שנקמה זו לא התשובה, לא הפתרון, אבל אני לא מקשיב להם. אני יודע שנקמה זו התשובה, זה הפתרון. הוא הולך לסבול השנה בדיוק כמו שאני סבלתי בכיתה. בזמן שחיפשתי את הארי נתקלתי במישהו. הסתכלתי עליו, זה ג'יימס נראה לי. "אתה מחפש משהו?" הוא שאל.
"כן. את הארי." השבתי לו.
"למה אתה מחפש את הארי?" הוא שאל.
"כדי להרביץ לו." אמרתי.
"ברוב ההפסקות אף אחד לא יודע איפה הארי והחברים שלו. כולם קוראים לזה תעלומה. להרביץ לו זה כיף, אני יודע אבל אני ממליץ לך לא לבזבז את כל ההפסקות בלחפש אותו ולא למצוא. אם תראה אותו תרביץ לו ואם לא אז תחכה לסוף היום כשהוא הולך הביתה." הוא אמר וחשבתי קצת על מה שהוא אמר לי. זה רעיון טוב, אין לי למה לבזבז את כל ההפסקות בחיפוש אחרי הארי בלי למצוא אותו.
"אתה צודק." אמרתי. "זה רעיון טוב. תודה." הוספתי והלכתי לכיתה. ראיתי את הארי יושב שם ומדבר עם החברים שלו. ברגע שהוא קלט אותי הוא רץ משם ואני אחריו. לאן הוא הלך?! איך אני אמצע אותו?! הסתובבתי עוד קצת עד שמצאתי אותו. ראיתי אותו מקופל בתוך עצמו ובוכה זה לא נראה לי זמן טוב להרביץ לו. הלכתי אליו וכשהייתי לידו התכופפתי. הנחתי את ידי על כתפו. "הארי, מה קרה? למה אתה עצוב? למה אתה בוכה?" שאלתי אותו.
"ליאם לך מפה. אם זה באמת היה אכפת לך אז הייתי עונה לך אבל זה לא, אתה ממילא שונא אותי." הוא אמר לי והרים את ראשו. הוא ניגב עם ידו את דמעותיו ועיניו היו נפוחות ומאדומות מרוב הבכי שלו.
"הארי אם לא היה אכפת לי הייתי מרביץ לך." אמרתי לו בכנות. אם כמה שהוא פגע בי בכיתה ט' עדיין אכפת לי ממנו.
"זה לא משהו רציני פשוט לפני שהגעת לואי וזאיין היו מתעללים בי והם עדיין ועכשיו גם אתה בי. אני מבין למה אתה מתעלל בי אבל אני לא מבין למה הם, מה עשיתי להם. מה שעשיתי לך היה בלתי נסלח ופגעתי בך מאוד אני יודע. מגיע לי שתרצח אותי. אבל מה אני עשיתי להם? תמיד נשארתי חזק עד שאתה הגעת. אתה בעצמך אמרת לי שאתה הולך להפוך את כיתה י"ב אצלי לגיהינום כי אני הפכתי את כיתה ט' שלך לגיהינום אז אני באמת מבין אותך. אבל למה? למה הם שונאים אותי? למה הם מתעללים בי?" הארי אמר לי בוכה למה הוא בכה. בתוך התשובה שלו הוא שאל שאלות, שאלות שעליהן אין לי תשובה.
"הארי זה בדיוק מה שאני שאלתי." אמרתי לו בשקט.
"למה אתה מתכוון." הוא שאל והסתכל בעיניים שלי.
"כל יום שאלתי את עצמי למה אתם מתעללים בי, במיוחד אתה ולא מצאתי תשובה." אמרתי לו את מה ששאלתי את עצמי אז.
"אין תשובה. לא הייתה לנו סיבה. אין סבה להתעלל ולפגוע במישהו שלא עשה לך שום דבר רע." הוא אמר לי. הוא צודק, אין סיבה.
"ליאם," הוא אמר בשקט.
"מה הארי?" שאלתי אותו.
"אתה זוכר שגיליתי שאתה חותך?" הוא שאל אותי והנהנתי לחיוב. אני זוכר את זה מעולה.
"אז, אתה הפסקת?" הוא שאל.
"לא," אמרתי בשקט מקווה שהוא לא ישמע.
"אז תפסיק. אל תחתוך יותר, ליאם." הוא אמר לי וחייכתי.
"זה קשה הארי. זה קשה מאוד אבל אני אשתדל." אמרתי לו והוא חייך. "יופי," הוא מלמל בשקט.
"ליאם יש לי בקשה קטנה." הוא אמר לי.
"מה הבקשה?" שאלתי אותו.
"אתה יכול לא להרביץ לי היום?" הוא שאל והסתכל עליי במבט מתחנן.
"בסדר," אמרתי.
"תודה," הוא אמר והלכתי משם. אחרי השיחה איתו אין לי חשק להרביץ לו היום. מישהי ניגשה אליי, אני חושב שפרי. "מה עשית להארי?!" היא שאלה אותי בכעס.
"שום דבר. רק דיברתי איתו." אמרתי ומישהו ניגש אלינו.
"עכשיו, מה באמת עשית לו?" הוא שאל. אני כבר לא סובל את השני מעצבנים האלו.
"שום דבר. בבקשה תעזבו אותי אין לי כוח אליכם. אני והארי רק דיברנו." אמרתי לו והדגשתי את הרק.
"טוב נייל בוא נחפש את הארי." הבת אמרה לבן שכנראה קוראים לו נייל. הוא הנהן ואמר "בסדר." הם הלכו. התיישבתי במקום שלי וזאיין ניגש אליי.
"שלום ליאם." הוא אמר לי. "התגעגעת אליי?" הוא שאל אותי.
"לא. בכלל לא." אמרתי לו.
"לא נורא," הוא אמר.
"מה אתה רוצה ממני?!" שאלתי אותו עצבני. אין לי כוח אליו.
"למה להיות עצבני. רק באתי להגיד לך משהו. תעזוב את הארי." הוא אמר לי. למה הוא רוצה שאני אפסיק להציק את הארי אם הוא בעצמו מציק לו?!
"למה לי?" שאלתי אותו.
"כי אתה לא רוצה לחזור להיות קורבן בריונות שחוטף מכות ואומרים לו קללות. אתה לא רוצה להיות קורבן שבוכה." הוא אמר לי.
"אז כל מה שאני צריך זה להפסיק להציק לו?" שאלתי.
"כל מה שאתה צריך לעשות זה לא לדבר איתו, להציק אותו או אפילו להתקרב אליו סתם ככה. רק בקשר ללימודים מותר לך." הוא אמר לי. "מובן?!" הוא שאל והנהנתי לחיוב.
"יופי," הוא אמר והלך אל לואי. אוח כמה שאני שונא אותו! נשארתי לשבת במקום שלי עצבני עד שהיה צלצול והתחיל השיעור הבא.
נקודת המבט של זאיין:
"אמרת לו?" לואי שאל.
"כן," אמרתי. "למרות שאני לא מבין למה."
"תחשוב קצת אולי ככה תבין." הוא אמר לי.
"אתה רומז שאין לי שכל?" שאלתי.
"לא. אני רומז שיש לך שכל אבל אתה לא משתמש בו." הוא אמר לי והתחלנו לצחוק.
"אתה עוד מאוהב בהארי?" שאלתי צוחק. לואי לא צחק יותר והתקשח. אני שונא שזה קורה. "אל תדבר על זה!" הוא אמר לי בטון שמזהיר אותי שאם אני רק אפתח את הפה הוא ירצח אותי.
"בסדר בו-בר. מצטער." אמרתי.
"למה אתה קורא לי ככה?" הוא שאל אותי. הוא שונא שאני קורא לו בו-בר.
"תאשים את אמא שלך." אמרתי לו.
"אני מאשים." הוא אמר ושוב צחקנו.
המשך יבוא…