אני ואתה פרק 8

אני אותה פרק 8:
נקודת המבט של זאיין:
"להתראות זאיין," אמר לי לואי בסוף היום המשעמם הזה.
"להתראות לואי," אמרתי לו וכל אחד הלך לכיוון הבית שלו.
"שלום פרי," אמרתי לה כשראיתי אותה.
"בבקשה תעזוב אותי." היא אמרה לי בעצבנות. מה יש לה שהיא עצבנית?
"יש לי שאלה." אמרתי.
"מה אתה רוצה?!" היא שאלה אותי בצעקה.
"רק לדעת למה את חברה של הארי. בגללו את סובלת את כל ההצקות האלה. אני מתכוון, אם לא היית מהחברים שלו אולי היית מקובלת." אמרתי לה.
"זאיין," היא אמרה.
"מה?" שאלתי.
"הארי חשוב לי. אני מוכנה לסבול בשבילו עוד שנה אחת. הוא תמיד היה עצוב כי הוא חשב שבגללו החברים שלו סובלים אבל זה לא נכון. הם סובלים כי אתם, המקובלים הבריונים פשוט טיפשים. אתם מתעללים בילד שלא עשה לכם כלום ובחברים שלו, כי הם החברים שלו. אני לעולם לא אצדיק התעללות במיוחד עם היא בלי סיבה, והארי לא המתעלל הוא זה שסובל מהתעללות. בשבילו אני מוכנה לסבול עוד עשר שנים." היא אמרה והלכה. נאנחתי והלכתי לביתי.
נקודת המבט של הארי:
הלכתי הביתה ובדרכי ראיתי את לואי. אין לי כוח אליו. השפלתי את ראשי במטרה שהוא לא יראה אותי. אך הוא ראה אותי והתקרב אליו. יופי! באמת יופי! יש לי מזל נהדר! "מה קרה הארי?" הוא שאל והרמתי את ראשי במבט שואל. "אתה נראה עצוב." הוא מיהר להסביר את פשר שאלתו.
"אני בסדר ואני אהיה יותר בסדר אם תעזוב אותי." אמרתי לו עצבני.
"תזכור, היום אצלי בחמש." הוא אמר לי רציני.
"בסדר לואי," אמרתי.
"יופי," הוא אמר והלך משם. נאנחתי והלכתי לביתי. ברגע שנכנסתי לבית שלי ראיתי פתק על השולחן מאמא שלי.
בפתק היה כתוב:
"הארי, אני וג'מה הלכנו לרופא.
יש אוכל במקרר, תחמם לעצמך ותאכל.
בתיאבון.
אוהבת, אמא."
אני לא הולך לאכול. אני לא רעב. הלכתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה שלי.
*
ברבע לחמש כבר הלכתי ללואי ודפקתי בדלת. אמא שלו פתחה שלי. "שלום גברת טומלינסון." אמרתי בנימוס.
"שלום, הארי." היא אמרה.
"לואי בבית? אני עוזר לו בהיסטוריה." שאלתי אותה.
"כן, הוא בחדר שלו. אתה יכול ללכת אליו." היא אמרה.
"תודה," אמרתי לה והתחלתי להתקדם לחדרו.
"הארי," היא אמרה והסתובבתי אליה.
"מה?" שאלתי.
"אני סומכת עלייך שהשנה הוא ישתפר." היא אמרה לי.
"אל תדאגי גברת טומלינסון. הוא ישתפר, מאוד." אמרתי לה בחיוך והיא חייכה. הלכתי לחדר של לואי ובדיוק ראיתי את אביו יוצא מהחדר היחידי בבית שאין בו כלום. נכנסתי לחדר שלו וראיתי את לואי שוכב על הרצפה. ניגשתי אליו. "לואי אתה בסדר?" שאלתי. הוא הסתכל עליי והתרוצם לישיבה.
"כן," הוא אמר ושמתי לב שהוא מחזיק חלק על הבטן שלו. בעדינות הזזתי את ידו ועיני נפערו למראה כל הדם שהיה שם. אני יודע שאביו מכה אותו אבל תמיד מפתיע אותי לראות את הפציעות שלו.
"הוא עדיין מכה אותך?" שאלתי.
"כן," לואי אמר בעצב והשפיל את ראשו.
"אתה צריך לספר את זה למישהו, לואי. כי אם לא, הוא לעולם לא יפסיק." אמרתי לו.
"לא, הארי. הוא איים עליי לא לספר לאף אחד. אם אני אספר למישהו את מה שהוא עושה לי הוא יהרוג אותי בלי להסס. הוא אפילו לא יודע שסיפרתי לך. אתה היחידי שיודע ואני רוצה שזה יישאר ככה." הוא אמר לי בטון רציני. הוא לא מבין שאם הוא יספר לאמא שלו אביו לא יוכל לעשות לו כלום?! למה הוא לא מבין?! טוב אין טעם להתווכח איתו, הוא במלא יצח בוויכוח הזה.
"הארי, לך לחדר שלי ואני אטפל בפציעה שלי." הוא אמר לי.
"בסדר לואי," אמרתי והלכתי לחדר שלו. חיכיתי לו בחדר שלו כמה דקות עד שהוא חזר והתיישב לידי. ישבתי על המיטה שלו. "נתחיל ללמוד?" שאלתו אותו.
"בסדר," הוא אמר.
"לואי תקשיב, בקרוב אמור להיות מבחן. מה אתה אומר שנתכונן אליו?" אמרתי לו.
"בסדר, רעיון טוב." הוא אמר.
"המבחן יהיה על המיתולוגיה היוונית." אמרתי.
"על הדבר המשעמם הזה?" הוא שאל.
"אולי איך שמלמדים את זה בכיתה זה משעמם אבל זה נושא מעניין מאוד." אמרתי לו.
מה שתגיד." הוא אמר והתחלנו ללמוד. אחרי כמה זמן של למידה התחלתי לשאול אותו. "מי הם ההורים של פוסידון?" שאלתי את לואי.
"הטיטאן קרונוס והאלה אתנה." הוא אמר לא בטוח בעצמו.
"חצי נכון." אמרתי.
"אני עומד להיכשל במבחן." הוא אמר עצוב.
"לא אתה לא. הוריו הם הטיטאנים קרונוס וריה. צדקת באבא טעית באמא." אמרתי לו.
"תמשיך לשאול." הוא אמר.
"בסדר," אמרתי ואז שאלתי, "מי היו ההורים של זאוס?"
"זאוס הוא אח של פוסידון וזה אומר שהוריו הם קרונוס וריה ההורים של פוסידון." הוא אמר לאחר מחשבה קצרה.
"יפה מאוד, לואי. צדקת." אמרתי לו.
"תמשיך בבקשה," הוא ביקש המשכתי.
"מי הם שניים עשר האלים האולמיפיים?" שאל הארי.
"זאוס, פוסידון, הרה, אתנה, דמטר, ארטמיס, אפולו, הפייסטוס, אפרודיטה, ארס, דיוניסוס והרמס." אמר לואי.
"יפה. צדקת." אמרתי לו.
"מי הם שני האלים שנמנים לעתים גם הם ברשימת האלים האולימפיים?" שאלתי.
"הסטיה והאדס." הוא אמר.
"יפה לואי. שוב צדקת." אמרתי לו והמשכתי לשאול עוד שאלות. אחרי כמה זמן אמא שלי שלחה לי הודעה שאני צריך לחשוב הביתה. "לואי," אמרתי.
"מה?" הוא שאל.
"אני צריך לחזור הביתה." אמרתי לו.
"אתה יכול מחר שוב?" הוא שאל.
"כן," אמרתי לו.
"אז מחר אצלי בארבע," הוא אמר.
*
בבוקר הלכתי לכיתה מפחד שירביצו לי. ג'יימס עבר לידי ונתן לי אגרוף לעין. אחרי הוא נתן לי את האגרוף רצתי לכיתה והתיישבתי במקומי. הייתה לי תחושת בטן שהולך להיות לי יוום מוזר.
המשך יבוא…