אני והארי, עונה 2: פרק 6+7

פרק 6..
*נקודת המבט של טיינה*
"מה השעה?" שאלתי את עדן כשהתעוררתי בבוקר. מורן לא הייתה בחדר, ועדן התארגנה לעבודה.
"השעה שתקומי כבר!!" היא אמרה וצחקקה, ואחר כך ענתה על שאלתי. "שמונה וחצי בבוקר."
"עוד שעה עבודה.. למה לא הערת אותי?" שאלתי אותה, משפשפת את עיניי בעייפות.
"האמת, הערתי אותך וחזרת לישון.." היא אמרה, ופיזרה את שיערה. "לעשות מחליק?" היא שאלה אותי, ושיחקה קצת בשיערה.
"לא, התלתלים שלך מושלמים!" אמרתי והסתכלתי על השיער החלק והמשעמם שלי. איך בא לי תלתלים..
"מה איתך ועם הארי?" עדן שאלה, והתיישבה לידי במיטה. "איך זה קרה בכלל?"
"סיפור ארוך.." התחלתי לספר, וכבר לא כאב לי לדבר על זה. "כשהיינו בבית החולים, אני יצאתי לשניה ופתאום תפסתי אותו מתנשק עם אחת האחיות שם.." אמרתי לה, וצחקקתי. "בעצם, זה לא סיפור כל כך ארוך…"
"ממש לא ארוך.." היא אמרה בחיוך. "ורגע, בדרך כלל כל אלה שבגדו בהן ממש שבורות, ועוד זה הארי סטיילס לעזאזל! תחשבי שמכל הבנות בעולם הוא רצה רק אותך.. ותאמיני לי שהרבה מתחילות איתו. ודווקא איתו את לא שבורה?" היא שאלה, וזה היה משפט נורא דבילי מבחינתי.
"אני אמורה להיות שבורה?" שאלתי אותה, והיא שמה את ידיה על פייה.
"לא, את לא.. פשוט.."
"כן.. הבנתי את הכוונה שלך.." אמרתי בחיוך, והתחלתי לספר לה. "אני הייתי שבורה יותר מידי פעמים. הסיפור עם שון, האקס שלי, ואחר כך עם השון האחר שאיים עליי, שבסוף התברר שזה גל אחיו.. וכל הסיפור עם הארי.." אמרתי, וחשבתי שאני כבר אתחיל לבכות. בדרך כלל אני ממש רגישה, אבל… שום רגש. הגברים הרסו אותי. את הרגשות שבי, את ההתאהבות והכיף שבחיים.
לא הרגשתי יותר כלום.
"אני חושבת שהפסקתי להרגיש. אני לא חווה עצב, אני לא חווה שמחה, אני לא חווה אהבה.. אני רק מנסה להראות שיש בי משהו, שנשאר בי סוג של רגש.. אבל אני מרגישה כמו מכונה. הוציאו לי הכל מבפנים. את הלב שלי." אמרתי, ועדן הנהנה בלי חיוך.
"את הולכת לחזור להארי?" היא שאלה אותי, לא מחייכת, או צוחקת, וניסתה להיות רצינית.
"אני לא יודעת.." אמרתי לה, ונאנחתי. "אני לא רוצה שהוא יעשה את זה שוב.."
"תסמכי עליו.." היא אמרה לי, והניחה את ידה על כתפיי. "הוא היה החבר שלך למשך הרבה זמן, והוא היה חבר קצת יותר טוב משון.. הלוואי והייתי מכירה אחד כמוהו שהיה חבר שלי!"
"ומה עם אורי? ועם ג'יימס? הם נשמעים ממש נחמדים.." אמרתי, וראיתי איך חיוכה מתרחב. פתאום נכנסה מורן בלחץ לחדר, והסתכלה עליי ועל עדן.
"ג'יימס ואורי מסוכנים." היא התחילה לומר בהתנשפות, וישבה לידנו.
"מה זאת אומרת?" אמרתי בצחקוק. חשבתי שהיא סתם צוחקת.
"ג'יימס תמיד היה נראה לי מוכר, ועכשיו גם כשאורי בא, בכלל ניסיתי להיזכר מאיפה אני מכירה אותם.." היא התחילה לומר, ואנחנו הקשבנו לה.
"אל תתקרבו אליהם. אתן לא מבינות מה קרה.."

פרק 7..
"אל תתקרבו אליהם, אתן לא מבינות מה קרה.." מורן אמרה לנו, ואנחנו הקשבנו לה במתח. מה קרה?
"לפניי קצת יותר מחצי שנה, לפניי שהכרתי את נייל, הלכתי למועדון עם שיר.." היא התחילה לומר, והסתכלה עליי. "זה היה באותו היום שהיית חולה." היא אמרה, וזכרתי את היום הזה.
"אני זוכרת את זה, אחריי זה לא באתן שבוע לבית הספר כי הייתן חולות.." אמרתי, ונזכרתי שהן סיפרו לנו שהן כנראה שתו משהו מקולקל, והן היו מקיאות בבית.
"אז זה לא נכון. לא היינו חולות." היא התחילה לומר, ועצרה מעט כדיי לבלוע את הרוק שלה. "הם… הם אנסו אותי ואת שיר.." היא אמרה, ואני ועדן צרחנו "מה?!"
"הם התחילו איתנו, ואנחנו ניסינו להתרחק מהם.. אבל הם תפסו אותנו באיזו פינה חשוכה, ואנסו אותנו.. וכשמישהו מצא אותנו, כבר איבדנו את ההכרה…" היא אמרה, והייתי בהלם.
"שיט!!!" אמרתי, והסתכלתי על עדן. "מה אם הוא ינסה לעשות משהו לי?"
"אני לא ממש בטוחה.. יכול להיות שהוא השתנה." מורן אמרה, אבל התחרטה מיד. "אבל תתרחקי ממנו. תנתקי איתו את הקשר."
"אז שוב, אני לבד.." אמרתי לעדן, וחיבקנו חזק חזק את מורן, שנכנסה ללחץ כשכל הסיפור הזה שקרה לה, יכול לקרות לחברות הכי טובות שלה. היא שטפה את פנייה, ואני התארגנתי מהר לעבודה.
"אתן באות?" שאלתי אותן, ואני ועדן ירדנו ללמטה, וחיכינו למורן, שתסדר את השיער.
"נזוז." מורן אמרה כשירדה, ונכנסנו למכונית במהירות, כדיי לא לאחר.
אני לא מאמינה שזה קרה למורן. אני פשוט לא מאמינה.. ושהיא לא סיפרה לי, בתור החברה הכי טובה שלי, דבר כזה.
"פעם הבאה, את תספרי לנו, נכון?" שאלתי את מורן, שישבה במושב לידי, ונהגה במכונית בזהירות.
"את רומזת שתהיה פעם הבאה?" היא אמרה במעט התלוצצות, ומעט רצינות. אני חושבת שהיא יותר התלוצצה, אבל אי אפשר להבין את זה אצל מורן. "ברור שאני אספר.. אני יצאתי טיפשה שלא סיפרתי לך. את החברה הכי טובה שלי.." היא אמרה לי, בדיוק כשהגענו לבית המלון. "גם את ועדן החברות הכי טובות שלי.." אמרתי, ושלושתינו התחבקנו בצחקוק. נכנסנו לבית המלון, לבשנו את המדים בשירותים, ורצנו לחדר שירות החדרים, שם היה לי ישר טלפון.
"שירות חדרים!" אמרתי בטלפון, ושמעתי קול די מוכר.
"אני יכול 8 מגבות לחדר 1090?" הוא שאל. אני לא יודעת מי זה, אבל הוא שיחק אותה עם הסוויטה הכי יפה במלון. בחדרים 1090-1092 היו ווילות מושלמות, ואני תמיד רציתי להתארח באחת הווילות היוקרתיות האלה.
"מיד בדרך!" אמרתי, ומשכתי את עדן ומורן ממקומן. רצנו עם המגבות בידינו לכיוון החדר, וידעתי למה הקול הזה מוכר לי. "מה אתם עושים פה?"