אני והארי עונה 2- 17-19.. :) פרק משולש! (:

פרק 17..
*נקודת המבט של הארי*
אני לא מאמין, מה עשיתי? הרגע נפרדתי מהאישה שאני הכי אהבתי! אני כל כך טיפש! ודווקא כשנורא קשה לה, שהיא מצד אחד אוהבת אותי ומצד שני לא מרגישה כלום כי פגעתי בה!
הכל באשמתי. אני ריסקתי אותה, אני שברתי אותה, אני גרמתי לה לבכות. ועכשיו זו הפעם השנייה שאני פגעתי בה, אני בטוח שהיא יודעת את זה.
הארי, אתה טיפש! טיפש, חסר רגישות שפוגע בכל מה שזז.
אני לא מאמין למה שעשיתי, אני כל כך טיפש..
כל כך טיפש!
כל הנסיעה שתקנו. ובאמת טוב שכך, כי לא רציתי להישבר מולה. למרות שכן רציתי שהיא תדע שאני אוהב אותה. עצרתי בבית המלון, והיא ירדה מהירות, עולה לבית המלון. אני החניתי את המכונית, ועליתי לבית המלון.
ראיתי אחריי את המכונית של לואי, ששם היו ליאם זאיין ועדן, וחיכיתי להם.
"למה לא עלית עם טיי?" זאיין שאל אותי.
"כי אני טיפש." אמרתי לו.
"נפרדת ממנה?" שמעתי את לואי מאחוריי. "למה?"
"אמרתי לכם, כי אני טיפש. ועכשיו אני לא יכול לעשות שום דבר עם זה.."
"אני חושבת שלהיום תתנו לי ולמורן להיות בחדר שלכם במלון בנים.." עדן אמרה לי וללואי, והניחה את ידה על כתפיי. "אנחנו נדבר איתה."
"על מה תדברו איתה? היא בחיים לא תסלח לי. אני פגעתי בה בפעם השניה. אני לא מאמין שעשיתי לה דבר כזה.." אמרתי להן, ועליתי למעלה בלי לומר מילה, בלי להקשיב לדיבורים שלהם איתי מאחורה. רק רציתי לשכוח כבר מהיום הזה.
בעצם, זה לא מה שרציתי. רציתי את טיינה.
עליתי לחדר, רואה את טיינה רגועה ומחוייכת מול הטלוויזיה, רואה בובספוג. איך בא לי ללכת לראות איתה.. אבל..
הלכתי לשירותים והחלפתי לבגדים יותר נוחים, צחצחתי שיניים ויצאתי מהחדר, מחכה כבר שיגידו באיזה חדר אני הולך לישון. לא רציתי להיות שוב באותה מיטה עם טיינה.
"הארי, נייל ילך לחדר של זאיין וליאם, ואנחנו נהיה בחדר של נייל ומורן. אני צריך לדבר איתך." לואי אמר לי, ונייל הגיש לנו את המפתח לחדר שלו. מורן ועדן נכנסו לחדר שבו הייתה טיינה, ואני נכנסתי לחדר שאני ולואי אמורים לישון בו היום.

פרק 18.
*נקודת המבט של טיינה*
"היי בנות, מה אתן עושות כאן?" שאלתי את הבנות בחיוך, כשראיתי שהן נכנסות.
"את מחייכת?" עדן שאלה אותי. שאלה טיפשית מאוד.
"שמענו את מה שקרה.." מורן אמרה, והן התיישבו לידי. "שאת והארי נפרדתם.."
"לא נורא, העיקר שהוא לא נפגע ממש." אמרתי בחיוך, וחזרתי לצפות בטלוויזיה. בוב ספוג.
"חשבתי שאולי תהיי עצובה, משהו.." עדן אמרה והניחה את ידה על ברכי. "את בטוחה שאת בסדר עם זה?"
"למה שאני לא אהיה בטוחה? הוא אמר שזה לא מסתדר, ואני מבינה גם למה. ועדיף שנסיים עם זה עכשיו מאשר שזה יהיה מאוחר מידי." אמרתי להן, וניסיתי להתרכז בבוב ספוג. מורן לקחה את השלט מהספה, וסגרה את הטלוויזיה. "למה סגרת?!"
"כי את לא מתרכזת!" מורן אמרה לי, והסתכלתי עליה במבט רצחני. "את בטוחה שאת בסדר עם זה? הארי ממש בטוח שהוא פגע בך." מורן אמרה, ואני צחקתי.
"איך אני אהיה פגועה? כבר שכחתם? אני כלום!" אמרתי, וניסיתי לומר את זה הכי משעשע. זה באמת היה מצחיק.
"אני חושבת שהיא משתגעת." עדן אמרה למורן.
"אני לא משתגעת." אמרתי להן. "אני בסדר גמור. עכשיו אפשר לראות טלוויזיה?"
"פעם שנאת בוב ספוג." עדן אמרה, ושילבה את ידיה.
"זה מצחיק אותי." אמרתי, והושטתי את ידי. "את השלט, עכשיו." מורן הושיטה לי את השלט בחוסר רצון, והדלקתי את הטלוויזיה. "אתן רואות איתי?"
"אנחנו מעדיפות לוותר על התענוג." מורן אמרה בציניות בשמה של עדן, והן קמו מהספה, השאירו אותי רואה בוב ספוג לבד.

*נקודת המבט של לואי*
"הארי, אני צריך לדבר איתך." אמרתי להארי, והתיישבנו על הספה. "קרה לך משהו?"
"למה שיקרה לי משהו?" הארי שאל אותי, תופס תנוחה נוחה על הספה.
"לא יודע, אתה מצד אחד אמרת שאתה כן רוצה שהיא תאהב אותך, אתה כן רוצה להיות איתה.. ומצד שני נפרדת ממנה." הסברתי לו את המחשבה שלי, והוא השפיל ראשו.
"אני לא רציתי לעשות את זה." הוא אמר לי, והעלה את מבטו אליי. "אני אוהב אותה."
"אני אוהב את שניכם, ואני לא רוצה שבסוף אתם תיפגעו." אמרתי לו, וניסיתי להעיר אותו. "תלך אליה, ותאמר לה שלא התכוונת.."
"היא לא תקשיב לי, לואי.. היא נפגעה ממני כבר מספיק, הכי טוב בשבילה שאני אעזוב אותה בשקט.."
"הארי, מה קרה לך? זה הארי שאני מכיר? הארי שמוותר? הארי שמחליט לוותר על האהבה שלו רק בגלל מכשול אחד בדרך? כן, תרים ידיים. כשיהיה לה חבר אחר, ובו היא תתאהב למרות כל המכשולים, אתה תסתכל עליהם מהצד ותגיד שוב שאתה דפוק! אבל אתה יכול לקום ולומר שאתה יכול לגרום לה להתאהב בך! הארי שאני מכיר, לא יוותר על טיינה בחיים!" אמרתי לו, כמעט בצעקה, והארי עדיין התנהג באדישות בקשר לכל העניין.
"זה הארי החדש, ואני לא אבזבז את החיים שלי בשביל לגרום למשהו שלא יכול לקרות. זה מה שאני גרמתי, ואני צריך לשלם על זה עכשיו."
כל כך רציתי לפתוח את הפה ולומר לו כמה שהוא באמת דפוק וטיפש כי הוא עוד יותר פוגע בה ככה, אבל מורן ועדן נכנסו.
"היא השתגעה. סופית." מורן אמרה, והו התיישבו לידי וליד הארי בספה.
"מה קרה?" שאלתי אותן, והן נאנחו.
"חשבנו שהיא תהיה פגועה, ואנחנו ננסה לעזור לה להבין כמה הארי אוהב אותה." עדן התחילה להסביר, וכאן ידעתי שתהיה בעיה יותר גדולה מכל הבעיות שלנו.
"אבל היא לא מתנהגת כמו שהיא! היא צחקה מהעניין, אמרה שהיא לא נפגעת וזה מה שטוב בשבילם, וכששאלנו אותה אפ היא נפגעה, היא התחילה לצחוק על זה שהיא כבויה." מורן אמרה בהיסטריה, והניחה את ידה על ראשה. "והארי, מה איתך?"
"גם הארי וויתר, עזבו אותו.." אמרתי, והן הסתכלו עליי, מיואשות.
"אני משתגעת! מה הבעיה שלכם? אתם שונאים אחד את השניה?" עדן אמרה, והפעם פנתה להארי.
"לא." הוא אמר, אבל עדיין התנהג באדישות. "אין לי כוח לבזבז את החיים שלי בשביל משהו שלא הולך לקרות.."
"די, הם כאלה משוגעים! אולי נשלח אותם לבית משוגעים?" אמרה מורן, מחורפנת מהם לגמריי. האמת, גם אני התחרפנתי מהם.
"אני אלך לבדוק מה איתה, אולי היא סוף סוף תשנה את דעתה.." עדן אמרה, והשאירה את מורן איתי ועם הארי.
"גם אם היא תשנה את דעתה, וזה לא יקרה, אני לא אעשה עם זה כלום." הארי אמר, ואני קמתי.
"הארי, אני חושב שאתה צריך ללכת לישון." אמרתי, והובלתי אותו אל המיטה הזוגית. "תישן, ואל תקום!" אמרתי לו, וחזרתי לסלון.
"אני לא מאמינה שהם ככה מוותרים עליהם.." מורן אמרה, נאנחת. נאנחתי גם, והוצאתי את הטלפון.
"אולי אופיר תצליח להעיר אותם? תמיד יש לה פתרונות טובים.." אמרתי, והתקשרתי אליה.
"היי לואי, איך בלעדיי?" היא אמרה שלווה, ואני נאנחתי.
"הארי וטיינה נפרדו. הם שניהם החליטו לוותר עליהם, ושום דבר שאנחנו אומרים להם, לא משנה את דעתם. האם אומרים שזה מה שטוב בשבילם." אמרתי לה, ושמעתי אותה חושבת.
"אולי זה באמת מה שטוב בשבילם.." היא אמרה, ויכולתי לראות את חיוכה דרך הטלפון.
"מה זאת אומרת? את מציעה שיוותרו וזהו?" שאלתי אותה, ולא האמנתי שזו הדרך שבחרה. לוותר.
"אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו. אם הוא חוזר אליך, הוא שלך!" היא אמרה, בקול שמח. "אם היא לא אוהבת אותו, הם צודקים. זאת לא מערכת יחסים אמיתית, ואתם לא תעשו שום דבר כדיי לעצור את זה. ומצד שני, אם היא אוהבת אותו, היא תבין את זה. אולי מחר, אולי בעוד כמה ימים. אבל כשזה יקרה, היא תחזור אליו." היא אמרה, והבנתי את פשר דברייה.
"את צודקת לגמריי! זה מה שבדיוק עזר לנו גם פעם.." אמרתי, וזה החזיר אותי לעבר.. לעבר שלי ושל אופיר…

פרק 19..:)
-פלאשבק.-
"היי לואי!" ראיתי את אופיר בפתח הבית שלי, בדיוק כמו שקבענו. "רצית לדבר איתי, על מה?"
"אני חייב לומר לך משהו.." אמרתי לה, והתיישבנו על הספה הגדולה שבביתי. "את יודעת שאני אוהב אותך, הכי הרבה שבעולם, נכון?" שאלתי אותה, לא יודע איך לומר את הדבר שרציתי לומר לה.
"כן.. למה? אתה מפחיד אותי.." היא אמרה, והסתכלתי עליה בעצב.
"אני חושב שאני לא התגברתי על האקסית שלי.. על הדרך שהיא פגעה בי.." אמרתי לה, נזכר באקסית שלי, ליה, שנפרדה ממני בדרך הכי כואבת שיש. אני ממש אהבתי אותה, והיא ניצלה את זה.
"אז, מה אתה אומר?" היא שאלה אותי. "אנחנו נפרדים?"
"אני חושב.." אמרתי לה, מסתכל על עיניה העצובות, אך מיד המבט הזה השתנה.
"מה שטוב בשבילך, טוב בשבילי.." היא אמרה לי, וקמה מהספה. "אנחנו יכולים להיות ידידים, כמו שהיינו לפניי שהתחלנו לצאת, וכשתחליט שהתגברת על חברה שלך, אתה יודע איפה למצוא אותי.." היא אמרה לי בחיוך, ועמדתי אחריה. "ביי!" היא אמרה לי, וחיבקה אותי. חיבקתי אותה בחזרה, בחיוך שהיא לא נפגעה ועשתה סצנות דרמתיות.
"ביי אופיר.." אמרתי לה, וצפיתי בה יוצאת מהבית.
אהבתי אותה. היא הייתה גם יפה, גם חכמה, גם נחמדה, גם טובה, גם מריחה טוב!
כמה זמן אחריי זה, הבנתי מה אני מפסיד. אני אוהב אותה, היא אוהבת אותי, זה מה שחשוב.
חזרתי אליה, התחננתי שתקבל אותי בחזרה. אבל לא הייתי צריך להתחנן, כי היא קיבלה אותי.
ומאז בכלל לא נפרדנו! כן, זה אפשרי(:
-עכשיו-
*נקודת המבט של עדן.*
"עדיין מול בובספוג?" שאלתי את טיינה, כשנכנסתי לחדר.
"לא, אני רואה הפיג'מות."היא אמרה לי.
"טיינה, הפיג'מות? זה סדרה של ילדים! מה קרה לך?" שאלתי אותה, והתקרבתי אליה. הנחתי את ידיי על מצחה. "אין לך חום.."
"אני בסדר גמור! אסור לי להשתנות?" היא שאלה אותי. "אני בכלל לא מבינה למה זה לילדים. אני לא ילדה, וזה מצחיק אותי!"
"אני לא מבינה אותך." אמרתי לה. "הארי כל כך אוהב אותך."
"זאת הבעיה, זאת הסיבה שנפרדנו, הוא אוהב אותי ואני לא אוהבת אותו!" היא אמרה לי, ואני גיחכתי.
"אה, אז את חושבת שזאת הסיבה? הוא נפרד ממך כי הוא אוהב אותך ואת לא אוהבת אותו?" שאלתי אותה, והיא הנהנה. "הסיבה שהוא נפרד ממך, היא שאת תקועה בעצמך וחושבת שאת כבויה. ואת ממש ממש לא!" אמרתי לה.
"את מפריעה לי לראות הפיג'מות." היא אמרה לי, והמשיכה לראות טלוויזיה. יצאתי מהחדר עצבנית.
"אין מה לעשות איתה, היא התחרפנה. היא רואה הפיג'מות עכשיו.." אמרתי להם, ולואי בדיוק ניתק שיחה.
"אל תכריחו אותם לעשות את זה." לואי אמר, ואנחנו הסתכלנו עליו במבט מבולבל.
"דיברתי עם אופיר, היא אמרה שזה באמת יהיה בעייתי אם הם יהיו ביחד ולא יאהבו אחד את השניה. אבל אם לא נכריח אותם, וטיינה תבין שהיא כן אוהבת אותו, אז היא תבוא אליו." הוא אמר לנו, וחייכנו.
"רעיון טוב! לאופיר יש מוח.." אמרתי. "אבל איך היא תדע שהיא אוהבת אותו?"
"אני יודע!" לואי אמר. "יש איזה מכתב אחד שהוא כתב לה, לפניי חצי שנה, ולא הסכים שאף אחד יקרא אותו. אפילו לא לי.. אם אנחנו ניתן לה לקרוא את זה, אולי המילים ירגשו אותה.."
"ואיך אתה יודע שזה ירגש אותה? אולי זה 'אני שונא אותך, את סתומה, את מפגרת..' ?!"
"אני מכיר את הארי. הוא לא יכתוב מכתב שנאה, והוא גם רצה לתת לה את זה, אבל היא לא רצתה שום קשר איתו, אז הוא וויתר." לואי אמר, וזה היה רעיון טוב.
"ויש לך מושג איפה זה?" מורן שאלה אותו.
"הוא לא זז מילימטר בלי זה. זה בטח במזוודה שלו או משהו.." לואי אמר, ושלושתנו רצנו לחדר, כדיי לחפש את זה במזוודה של הארי. מצאתי מכתב, שעליו כתוב 'לטיינה'
"אני חושבת שזה זה." אמרתי להם, והראיתי להם.
העדפנו לא לקרוא. זה בטח פרטי.
"טיי, תקראי את זה!" אמרתי לטיי כשהלכנו לכיוונה במהירות, וזרקתי את זה עליה.
"מה זה?" היא שאלה אותנו, והסתכלה עלינו במבט מבולבל.
"תקראי את זה פשוט." מורן אמרה, והסתכלנו עלייה, במבט מאיים.
"אוקיי, אוקיי, אני קוראת.." היא אמרה וגלגלה את עינייה. היא פתחה את המכתב המקופל, והתחילה לקרוא. נקווה שזה מה שיעיר אותה עכשיו..