אני והארי- פרק 16..:)

– אני מזהירה – זה פרק נורא עצוב :(
פרק 16…
כבר השעה שתיים עשרה. יצאנו מהמועדון ונכנסנו למכוניות.
"איך היה?" הארי שאל אותי, בחיוך.
"היה ממש כיף! רק, פעם הבאה, אל תכיר לי אנשים שהכרת לפניי 5 שניות…" אמרתי, מזכירה לו את הקטע עם דביר.
"מצטער.." הוא אמר, וגיחכתי.
"על מה אתה מצטער? על זה שאני חתיכה?" השווצתי בעצמי, והוא חייך.
"מצטער שלא השווצתי בך יותר.." הוא אמר לי, ונתתי לו נשיקה על הלחי.
"סולחת לך, לא אשמתך שאני ממש ממש ממש חתיכה." המשכתי להשוויץ ולהתרברב, אבל בצחוק. כלומר, אף אחת לא באמת חושבת שהיא יפה. ובמיוחד לא א-נ-י.
"את התחלת כבר להרגיש משהו?" הוא שאל אותי, והפעם ברצינות, והסתכלתי על עיניו.
"ייקח זמן.." אמרתי לו, די מאוכזבת. כמה שאני רוצה להרגיש את הפרפרים בבטן האלה, אני לא מצליחה!
אני מתחילה להתאכזב מעצמי. אני מתחילה לשנוא את עצמי. אני יודעת שמולי יש את הבן אדם שאוהב אותי למרות שאני לא אוהבת אותו. מנשק אותי למרות שאני לא מרגישה משהו כלפיו.. אני יודעת שבסוף גם הוא ילך. כולם ילכו. אני הילדה חסרת הרגשות, שלא יכולה להתאהב באף אחד ולהיפגע מאף אחד.. יש כאלה שיאמרו שזה הכי טוב, אבל מה קורה שאת פוגשת את הבן אדם הכי מושלם שיש, שאצלי זה הארי, ואת פשוט לא יכולה לאהוב אותו? לא מרגישה את הפרפרים בבטן, לא מרגישה את ההידלקות הזאתי, את מרגישה כמה שאת כבוייה ומפסידה.
"אני חושב שזה לא הולך לקרות.." הוא אמר לי רציני, והזלתי דמעה מעיניי. "את לא הולכת לאהוב אותי כמו פעם.."
"מצטערת, אני לא יכולה לשלוט על זה.." אמרתי לו, והוא הסתכל עליי.
"ברור שאת יכולה. אם את באמת רוצה אותי, אם את באמת אוהבת את הנשיקות שלנו או את העובדה שאנחנו ביחד, את תאהבי אותי. את פשוט צריכה להאמין בזה שאנחנו יכולים לעשות את זה." הוא אמר לי. הוא צודק. אולי כל זה באשמתי. אולי אני זאת שחשבה שאני לא הולכת להתאהב יותר בו..
כל כך רציתי לומר לו, 'אני אוהבת אותך'.. אבל אני מפחדת שאני לא מתכוונת לזה.
"הארי.. אני …" אמרתי לו, אבל לא יכולתי להוציא את זה. הרגשתי את הבטן שלי מתפוצצת, את הראש שלי מתפוצץ.
"אני חושבת שהייתי ממש פגועה ממה שקרה פעם, ואני מפחדת להתאהב ולהיפגע." אמרתי לו. "נפגעתי מספיק פעמים בחיים שלי, וכמה שאני מנסה לאהוב אותך אני לא מצליחה. אם אתה רוצה להיפרד ממני בגלל זה, תרגיש חופשי."
"אני לא רוצה להיפרד ממך." הוא ניסה להרגיע את המחשבות שרצו לי בראש. "אני אוהב אותך. אני פשוט די מאוכזב שאני לא יכול לקבל את המשפט הזה בחזרה.." הוא הסביר לי את סיבת האכזבה שלו, והנהנתי.
"הבנתי." אמרתי לו, וסובבתי את ראשי אליו. נישקתי אותו בלחי. "אתה סולח לי?" שאלתי אותו.
"אין לי על מה לסלוח לך, אני מתקשה לסלוח לעצמי.." הוא אמר לי.
"לסלוח על מה? שאני כזאתי כלבה חסרת רגישות ופוגעת.."
"את ממש לא כזאת! למה את חושבת ככה?" הוא שאל אותי, והדמעות ירדו לי.
"אני מפחדת.. זה נראה כאילו אני סתם מנצלת אותך, אבל אני לא.." אמרתי לו.
"אם לא היית אוהבת אותי, באמת זה היה ניצול.." הוא אמר. רגע, הוא רומז שאני כן מנצלת אותו? "אבל את אוהבת אותי. את פשוט לא יודעת את זה.." הוא הסביר לי, אבל אני יודעת שאם זה היה אמיתי, אז הייתי מרגישה את זה..
"אבל.."
"אין אבל. מה את מרגישה?" הארי אמר, ונישק אותי בפיי.
"כלום." אמרתי לו. "רגיל.."
"אז כנראה שאני באמת לא בשבילך.." הוא אמר לי. "עדיף שאני אוותר, אני לא רוצה בסוף שאני אפגע."
"מה שטוב בשבילך, טוב בשבילי." אמרתי לו, מנסה להסתיר את הדמעות שבעיניי.
"מצטער." הוא אמר.
"זה בסדר, אני לא רוצה לראות אותך פגוע." אמרתי לו, מסתירה את הדמעות. אנחנו נפרדנו.. :(