אני והארי- פרק 2.. :)

-רק בגלל שאתן בננות, העלתי עוד פרק :) מקווה שהתגעגעתן לסיפור הזה..
וגם בגלל שהבטחתי שזה יהיה מחר ולא קיימתי!
רק רציתי לומר שאני ממש אוהבת אתכן, ובזכותכן ובזכות האתר הזה, אני סוף סוף מרגישה איכשהו שבאמת מתעניינים במשהו שבתוכי. תמיד רציתי לגדול ולהיות סופרת או מפורסמת, רק בגלל הדברים האלה שבחיים לא קיבלתי. אני אוהבת אתכן! תודה רבה לכולכן!-

פרק 2.. :)
*כעבור יומיים, יום שישי בערב*
אני עדן ומורן התארגנו מהר. התלבשנו, איפרנו אחת את השניה, והכל בחיוך.
היינו גרות באותו בית, כי היינו חברות ממש ממש טובות. היינו עושות הכל ביחד!
היינו הולכות יחד לעבודה, היינו הולכות יחד לקניון, היינו עושות ביחד הליכות ואפילו פעם בשבוע הולכות לסטודיו לריקוד, שגיליתי שזה האהבה הכי גדולה שלי. הריקוד.
הסתכלנו אחת על הניה, כשהיינו מוכנות. בחנתי את מראהן של עדן ומורן, והן עשו את אותו הדבר איתי.
עדן שמה שמלת מיני אדומה, נעליים שחורות והתאפרה עדין, מורן שמה שמלה שמגיעה עד הברך בצבע שחור, נעליים לבנות ואיפור לא כהה ולא בהיר, ואני שמתי שמלה שבאורכה היא דיוק באמצע של שתי השמלות, בצבע כחול כהה, נעליים בצבע תכלת והתאפרתי קלות.
התאפרנו צ'יק-צ'ק, ועלינו על המכונית של עדן, בדרך למועדון הזה.
הגענו למועדון, נשמעה מבחוץ מוזיקה, וראינו את נייל מחכה בכניסה.
"חיכיתי לכן, כולם כבר הגיעו.." נייל אמר, מנשק את מורן בפייה, ואני התעוררתי פתאום ממחשבותיי, כששמעתי את המילה הזאתי.
"כולם??!!" אמרתי לו, מסתכלת עליו בעצבים. "מה זאת אומרת, כולם??!!"
"כולם. לואי, זאיין, ליאם, הארי.."
"מה זאת אומרת??!! מורן את אמרת שרק אנחנו נהיה.." אמרתי למורן, ונשמתי בכבדות. לא רציתי לפגוש את הארי אחרי מה שקרה. לא שוב.
"נכון, נייל, אתה אמרת לי שרק אנחנו נהיה.." מורן אמרה לנייל, והסתכלה עליו במבט אדיש. לא היה לה כוח לשגעונות שלי.
"נכון, אלה רק כולנו.." הוא אמר.
"זאת הייתה בסך הכל אי הבנה.." עדן התערבה בעדינות. "נשתדל להינות מכל הערב הזה?" עדן שאלה אותי, והנהנתי בלי חיוך בכלל. אבל אם אני אתקל בהארי, זה יעלה לה בחייה.
נכנסנו למועדון. אני הייתי קצת עצבנית, אבל ניסיתי לשים את כל העצבנות הזאתי בצד, ולהינות עכשיו הכי שאפשר.
רקדתי הרבה עם עדן, וראיתי את זאיין, ליאם ולואי יושבים ביחד. את הארי לא ראיתי..
יכול להיות שהוא לא בא?
קיוויתי שזה זה. שהוא פשוט החליט לא לבוא. משכתי את עדן לכיוון הבנים, וחיבקתי כל אחד ואחד מהם בחיוך.
"טיינה, חצי שנה לא ראינו אותך!" זאיין אמר כשחיבק אותי.
"לאיפה נעלמת?" ליאם שאל. "היינו בטוחים שנייל אכל אותך או משהו.."
הבנים צחקקו, ואני ועדן יחד איתם.
"התגעגעתי אליכם." אמרתי להם, והתחבקנו כולנו ביחד, ופתאום ראיתי אותו מתקרב.
"היי.." הוא אמר לי, ומסתכל עליי בהלם. אני בעצמי הייתי בשוק רציני. רגע, הוא דיבר אליי. מה לעשות? להתעלם? לענות?
"היי!" אמרתי לו בחיוך וביטחון, להראות לו שעברתי הלאה ושאני יכולה גם בלעדיו. "נו בנים, אתם הולכים לרקוד מתישהו, או שתמשיכו להיתקע בפינה?" שאלתי אותם וחייכתי.
"לא, אנחנו מחכים לדייטים שלנו.." לואי אמר בחיוך. "הן בדרך.." ראיתי את ליאם וזאיין מהנהנים, ואת הארי עדיין מסתכל עליי בשוק.
"ומה איתך, הארי?" עדן שאלה אותו, וישר נתתי לה מרפק בלי שראו, אך עדיין הסתכלתי עליו וחיכיתי לתשובתו.
"אולי אחר כך.." הוא אמר, גמגם מעט, והתיישב ליד הבנים. משכתי את עדן לכיוון הרחבה, ונופפתי לבנים לשלום.
הארי.. הארי שלי..