אני והארי- פרק 21: אחרון! :(

פרק 21..
קראתי את זה. עיניי התמלאו בדמעות. לא, אני לא אוותר עליו.
גם כשביקשתי ממנו להתרחק ממני, גם כשאמרתי לו שהוא הורס את חיי כשהוא קרוב אליי, אני לא מאמינה שהוא המשיך לאהוב אותי, לא הסכים לספר לאף אחד מה שהיה בינינו ולא הסכים לומר לאף אחד שהוא כביכול, 'בגד בי'.
קראתי את המכתב שוב ושוב. הדמעות שזלגו מעיניי הרטיבו את המכתב, ממש ליד חתימת שמו. נזכרתי בכל מה שהיה לפניי חצי שנה. אם הוא היה רוצה לבגוד בי, אם הוא לא היה אוהב אותי או שונא אותי, הוא לא היה קופץ ככה בין הגלגלים רק כדיי להציל אותי. רק כדיי שאני לא אפגע. הוא העדיף אפילו למות, רק כדיי שלא יקרה לי משהו.
ופתאום, אני כן הרגשתי את זה.
פתאום, בבת אחת אני הרגשתי את הפרפרים בבטן, את ההתרגשות, את ההסמקה ואת כל מה שרציתי להרגיש איתו אך לא הצלחתי. פתאום הרגשתי חופשייה, משוחררת ופתוחה. קצת פחות סגורה משהייתי מקודם.
פתאום הבנתי כמה שאני אוהבת את הארי. הוא קיים את שהבטיח. הוא הצליח לשחרר אותי מהסגירות הזאתי.
קמתי מהספה, ידי אוחזת במכתב. "אני רוצה לראות את הארי.." אמרתי ללואי עדן ומורן, שהסתכלו עליי מהצד. הם רצו לחדר, בו הארי היה, ומשכו אותו לחדרי. הם סגרו את הדלת, והשאירו אותנו לבד.
"מה?" הוא שאל, ויכולתי לראות את העייפות שלו. התקרבתי אליו לאט לאט, צמצמתי את הפער הגדול שהיה בינינו.
"הארי.." אמרתי לו, כשהיינו ממש קרובים וצמודים. "אני אוהבת אותך."
ראיתי איך הארי לרגע מתעורר, צובט את עצמו כדיי לבדוק שהוא לא חולם. ניסיתי לחייך אליו, אבל זה לא היה מה שהסתיר את הדמעות הרבות שהיו בעיניי.
התקרבתי אליו אפילו יותר משהיינו, ונשקתי לו על פי. להפתעתי, הוא החזיר לי נשיקה. חששתי שעכשיו הוא לא ירצה אותי. שזה יהיה מאוחר מידי.
"אני תמיד אהבתי אותך.." הארי אמר לי כשניתקנו את נשיקתנו. חייכתי אליו.
"מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין את זה.." אמרתי לו.
"מה גרם לך להרגיש את זה סוף סוף?" הוא שאל אותי, והתיישבנו על הספה. המכתב עדיין היה בידי, והעברתי לו אותו. הוא קרא את התחלתו, וכבר הבין מה זה המכתב הזה.
"את קראת אותו?" הוא שאל אותי, והנהנתי. "אני תמיד פחדתי לתת לך אותו. פחדתי שלא תרצי לקרוא.."
"זה מה שגרם לי להבין שאני אוהבת אותך.." אמרתי לו, ונתתי לו נשיקה קצרה על הפה. הוא החזיר לי בנשיקה ארוכה וסוחפת.
"אז, אנחנו חוזרים להיות ביחד?" שאלתי אותו בלחש, מצמידה את מצחי למצחו.
"תשאלי את עצמך.." הוא אמר לי בחיוך, ונישק אותי.
*כעבור שנה*
"תתעוררי כבר, ישנונית!" מורן קפצה על מיטתי, וגרמה לי להתעורר בעצבים. אך מייד העצבים השתנו, לשמחה.
"אני לא מאמינה, זה היום.." אמרתי למורן. היא חיבקה אותי.
"סוף סוף גם את הופכת לנשואה!" היא אמרה לי, וחייכתי.
"אני לא מאמינה, אני מתחתנת.." אמרתי לה, מחייכת ומאושרת. היום זה היום. היום החתונה שלי ושל הארי. היום המאושר בחיי.
"מקווה שתמצאי מקום מושלם לי לנייל ולליסה, נכון?" היא שאלה אותי, מחוייכת ומאושרת.
"לבלונדינית האירית הקטנה הזאתי? ברור!" אמרתי לה, נזכרת ביום שבו התאספנו כולנו בבית חולים, לראות את היצור הקטן והמדהים שנוצר ממורן ומנייל.
"היי טיי! סוף סוף התעוררת, אנחנו צריכות ללכת לסלון כלות!" ראיתי את עדן נכנסת בריצה.
"כדאי שנתארגן מהר.. אני לא רוצה לתת לאחות של בעלך לעתיד לחכות!" אמרתי לעדן בחיוך השובבי. רק אתמול החבר שלה, דין, הציע לה נישואים.
השנה הזאתי הייתה שנה מושלמת. בשבילי, בשביל הארי, בשביל מורן ועדן..
אז מה בעצם היה כל השנה הזאתי?
הארי הציע לי נישואים, לפניי חודשיים בדיוק מהיום,
מורן נכנסה להריון, וילדה את ליסה. הילדה הכי חמודה בעולם!
אופיר ילדה שתי תאומות, ג'ייד וג'יין. הן בנות שנה עוד מעט, ולבנתיים הן מסתדרות לא רע!
לואי ואופיר התחתנו. היה אירוע בלתי נשכח ומאוד מרגש.
מאי וזאיין התארסו, והחתונה תהיה יותר מאוחר. משהו כמו בעוד, 10 שנים?
סתם. זאיין רוצה לעשות אירוע מושלם, והוא מחפש עוד כסף [יותר ממה שיש לו עכשיו!] כדיי להשקיע יותר.
ומה עם נוי וליאם? הם פשוט מושלמים! במקום להתארס/להיכנס להריון/משהו בסגנון, הם העדיפו לטוס כל חודש למקום אחר.
אומנם אנחנו כבר בקושי פוגשים את הזוג הזה ברחוב, אבל הם נשארו ותמיד יישארו החברים הכי טובים שלנו.
רצנו לסלון הכלות, התארגנו ויצאנו משם בערב. נכנסתי עם הארי ללימוזינה שהוא שכר בשבילנו, ונסענו כל הדרך לאולם.
*חופה.*
היינו בחופה. לבשתי את זה: http://www.polyvore.com/cgi/set?id=90988009
הייתי מאושרת. משמאלי, היו הארי, לואי, נייל, ליאם וזאיין. מחוייכים ומאושרים.
ומשמאלי, היו מורן, עדן, נוי, אופיר, מאי, ואמא שלי. כן, אמא שלי.
לפניי חצי שנה, היא חזרה לארץ. היא ביקשה סליחה, על כל מה שעשתה בשנים האלה. היא התחננה שאני אסלח לה.
מאז, היא איתי בכל מצב. היא בחרה לי את שמלת הכלה, היא ייעצה לי ונתנה לי כתף לבכות עליה כשהיה לי קשה.
סלחתי לה. סלחתי לה על כל השנים האלה שהיא לא הייתה אמא שלי. ועכשיו אני מתה עליה. היא באמת מתנהגת כמו אמא עכשיו. היא התארסה לבחור נחמד וחייכן בשם גרג, ועכשיו סוף-סוף אני רואה גם אותה מחייכת.
אני והארי התנשקנו על החופה, מה שהקפיץ את כולם, והם נעמדו ומחאו כפיים. החברים, המשפחה משני הצדדים, וגם אלה שנכנסו רק בשביל האוכל.
שמנו אחד לשנייה את הטבעות, טבעות נורא יקרות ויפות, והתנשקנו שנית. וזהו, אני נשואה!
ועכשיו זה הזמן לאוכל(: