אני חברה של.. פרק 1

כמעט הגעתי לשם, הייתי צעד אחד ליד הדלת.
אני ואחותי החזקנו ידיים בחוזקה. היינו מזיעות ושמתי לב שהיא הייתה לחוצה וגם אני.
אחותי, הקרויה ליה תמיד עשתה את מה שהיא עושה בזמן כזה, מסתכלת על השעון ומסתכלת על כול שנייה שעוברת. כרגיל,היא אומרת לי:
"את בטוחה שנצליח? בטוחה, בטוחה, בטוחה…." וחוזרת שוב ושוב על אותו מילה אחרונה.
אני, הקרויה בשם נטשה, בזמני לחץ אני מסתכלת על השמיים ורואה את העננים העוברים באטיות עמוקה.
כמובן, ששנינו הזענו כמו שאמרתי. שמעתי את שמנו באוויר.
"נטשה וליה פנטור, תיכנסו בבקשה."
דחפתי את אחותי אל עבר הדלת ושנינו ביחד פתחנו אותה באטיות ובחריקות.
"שלום, ליה ונטשה."
ראינו את צוות השופטים מולנו, באולם ריק והם בשורה ראשונה, עם שולחן ששם היו המון ניירות מבולגנים,מקושקשים בטבלאות ושמות.
צוות השופטים היה מורכב מ: ניר ,המנחה היפהפייה שמנחה באופן מקסים, לירון,שופט קשה להשגה וגם קשה פנים, שירה, שכולם מנצלים את התמימות שלה בשירה ואת נחמדותה, מירון הזמר החתיך שכול הבנות (ומעט בנים.) מנסים להשיג.
אז סך הכול, ארבע אנשים עמדו לפנינו, תשושים מעבודתם המפרכת מלראות כול כך הרבה אנשים וגם לשפוט אותם, בכול כך הרבה שעות רצופות.
"אז.. אני רואה בקורות החיים שאתן זוג אחיות."
"כן..חח אני כול כך מתרגשת." הסתרתי את פניי בעזרת ידיי.
"די.. אין מה להתרגש, אתן סך הכול שרות מול ארבעה בני אדם."
"ואולי מול כול העם." ליה לחשה.
ואז כול הצוות צחק.
"לא כול האנשים שאנחנו שופטים בטלוויזיה, רק חלק מהם, אלה שמתקבלים ויש קצת אנשים שבכל זאת נראים שם." מירון ניסה לעודד אותנו.
"אז, מה אתן שרות?" ניר שאל.
"מכתב לאחי."
"אוקי. יאללה." שירה חייכה ואז התחילה המנגינה.
הסתכלתי על ליה, ליה הסתכלה עליי, החזקנו ידיים ושוב הסתכלנו על השופטים.
"אל תפחד תשאף לדעת, אל תדאג עוד תקיים מי שבידו לגעת מי שבלבו עוד לנחם.." קיצור- שרתי את כול הבית- סולו.
ואז בפזמון שרנו ביחד.
"וזה הרגע הנה באה השעה, מה תביא אייתה הרוח מה ימיס את הדממה?ויש סיבות לכול דבר.." קיצור-כול הפזמון.
ואחר כך, גם ליה שרה בית ואז השופטים עצרו אותנו.
"אוקי, וואו." ניר סיכם הכול.
"כן אתן שרות מדהים!" שירה הוסיפה.
"קול צלול ונקי." גם מירון הוסיף.
רק לירון שתק. הוא הסתכל על הרצפה כאילו הוא מקנא בנו… חח כאילו שזה יכול לקרות.
"טוב הגיע הזמן,להצביע! אנחנו עכשיו נכתוב בפלאפון של כול אחד מאיתנו אם אנחנו חושבים שזה מגיע לכם להיות בשלב הבא או לא." ניר אמר במתח ובאותו זמן בסבלנות.
עברו שתי דקות, ראיתי בפניי השופטים שאף אחד לא מהרהר, חוץ מלירון.
"מה יש לבחור הזה?"חשבתי.
וזהו, הם סיימו להצביע. פניהם של ניר,מירון ושירה נראו שמחים ומרוצים. כמובן, לירון הצביע אבל היה נראה לא מרוצה בכלל.
"אז בואו נראה את התשובות." ניר אמר במתח.
"שלוש קולות-כן. ואחד קול- לא."
"רגע, זה אומר שהתקבלנו?" ליה שאלה בהתרגשות.
"כן."ניר ענה לה בשמחה.
שנינו הסתכלנו אחת על השנייה. אני וליה קפצנו אחת על השנייה מרוב אושר, זה היה כל כך שמח.
שלושת השופטים מחאו כפיים ולירון נשאר בצד, כרגיל. אני לא סובלת אותו, לפרגן הוא לא יודע.
אני וליה חזרנו הביתה מאושרות לגמרי.
ישבנו בשולחן האוכל ודיברנו על כמה שיהיה כיף ושאם לא נזכה, לא נורא לפחות יכירו אותנו כזמרות ונוכל להפיק אלבום, סוף-סוף.
"אני לא אוהב את זה." אבא שלי שיחק באוכל כמו ילד קטן ופניו לא היו מרוצות מהבשורה.
"למה? אתה חושב שנעשה מבוכה בטלוויזיה, אבא נו באמת!" ליה לא האמינה למשמע אוזניה.
"אני לא חושב ככה, אבל אני בטוח שאם תפסידו תהיו עצובות על ההזדמנות שפספסתם ותחשבו שאתן גרועות ולא תרצו להפיק אלבום ולהגשים את חלומכם. "
"אבא, סמוך עליי אני אומרת לך, אנחנו נביא אך ורק גאווה לבית שלנו." אמרתי בחיוך מאושר.
בכול זאת, אבי לא האמין ושיחק באורז והדג שבצד.
אני וליה קצת התבאסנו אבל בכל זאת התקווה הייתה בתוכנו.