אתה, אני, אתה ואני? – פרק 6

המורה הענישה אותי.
החברה שלי, קייטי, היא חתיכת מפלצת מגעילה.
ג'סטין איבד את עצמו לגמרי.
אימא שלי כועסת עליי.
ואני? אני מאוכזבת מעצמי.

התעוררתי בשעה חמש לפנות בוקר, מכיוון שהלימודים שלי מתחילים בשבע, ועד שאני מתארגנת.. טוב, לוקח לי לפחות שעה וחצי. אז אחרי השתוללויות הבוקר, יצאתי בריצה לעבר תיכון "וולאטרס בלוד". נכנסתי דרך השערים, ומיהרתי לכיתתי. שתי דקות לשבע, והכיתה שלי בקומה השלישית. "אין מצב שאני מספיקה," רטנתי בשקט, בעודי רצה במהירות-שיא לכיתה. הצלצול נשמע, רועם, בעודי ממהרת לטפס במדרגות לעבר הקומה השלישית. כשהגעתי למחצית הדרך לקומה השנייה, נעצרתי, הנחתי את ידיי על ירכיי ונשמתי עמוקות. אגלי זיעה ניגרו על מצחי מהמאמץ, וחלפו כבר חמש דקות שלמות מתחילת השיעור הראשון שלי.
"אוי לי.." מלמלתי בחרדה. "השיעור הראשון הוא מתמטיקה.. עם מיס. הארדווד.."
משום מה, תמיד הייתה לי הרגשה שהמורה הזאת שונאת אותי. אולי כי היא הייתה המחנכת שלי בכיתה ז'-ח', והייתי אז.. טוב, היו לי בעיות. הזדקפתי בחזרה, והמשכתי בעלייה. הגעתי אל מול דלת כיתתי, וכשבדקתי מה השעה בשעון הגדול התלוי על קיר הפרוזדור, הסתבר לי שאיחרתי לשיעור ב-12 דקות. לחלחתי את שפתיי בלשוני, אך לפני שהספקתי לאחוז בידית הדלת הכסופה, הדלת נפתחה בחוזקה, ולנגד עיניי עמדה בצורה זקופה ואיתנה מיס. הארדווד. הבטתי בה בבעתה. פרצופה היה צר ובעל סנטר חד ובולט. עצמות לחייה בלטו, סומק עז צבע את הלחיים החיוורות, ועיניה השחורות נצצו. שפתייה היו הדוקות ומתוחות לחיוך מלא בוז. שערה השחור היה עשוי בפקעת הדוקה על ראשה, וחולצת הכותנה שלה וחצאיתה הארוכה היו בצבע ירקרק-מחליא. הטעם שלה היה גרוע.
"ובכן, גברת צ'ארלס," חיוכה התרחב למראה פחדי. "את מאחרת. ב-13 דקות ו-24 שניות. אני סבורה כי את יודעת מתי חל השיעור, נכון?"
"כן…" מלמלתי ומיהרתי להוסיף, "מיס הארדווד."
"יפה מאוד. אז אני מקווה שיש לך סיבה מוצדקת לאיחורך?"
כן, המורה. אני באמת מצטערת שהכיתה המחורבנת הזאת נמצאת בקומה השלישית! חשבתי ברוגזה.
"לא, מיס. הארדווד, אין לי סיבה." מבטי חלף מפרצופה של המורה וננעץ אל מאחורי כתפה. הכיתה ישבה דוממת, אך חברתי, קייטי, השמיעה צחקוק חנוק. הזעם געש בתוכי, וחשתי במחנק בגרוני. מיהרתי להישיר מבט בחזרה אל המורה.
"אני מבינה.. אני מבקשת ממך להמתין בסוף השיעור, ואז נדון על עונשך."
הנהנתי בכניעה, ומיס. הארדווד אפשרה לי להיכנס לכיתה ולהתיישב שפופה במקומי. השיעור עצמו חלף באטיות מיגעת, כאילו הזמן מאט את קצבו בכוונה בכדי להרגיז אותי. כשצלצל הפעמון לסימן שהשיעור תם, כל התלמידים מיהרו לצאת מהכיתה ולרוץ למעבדה, שם התקיים שיעור כימיה שלנו. אני נותרתי לבדי, אך שמתי לב שקייטי נועצת בי מבט. הסטתי את עיניי לעברה, ולשבריר קט ראיתי בפנייה שמחה. שמחה.. לאידי. הזעם רחש וזמזם בתוכי, והשתוקקתי להסתער על הנערה הגועלית הזו ולרצוח אותה. היא יצאה בהבעת עליונות, ואני ניגשתי בפסיעות חדות אל שולחנה של מיס. הארדווד.
"טוב, חשבתי קצת במהלך השיעור, והחלטתי שאת תבואי לבית הספר ביום שבת, ותנקי את כל השירותים בבניין."
פי נפער בתדהמה. לא להאמין כמה האישה הזאת אכזרית. בבניין היו חמישה חדרי שירותים, שניים רק של הבנות, שניים אחרים רק לבנים ואחד משותף של שני המינים. וכולם, כולל כולם, היו מסריחים מצרכיהם של התלמידים, מלאים בזבובים מזמזמים ובעלי כתמי רפש על הקירות והרצפה.
"ואל תדאגי, אני אודיע על כך לאמך בערב, והיא תהיה אחראית לשלוח אותך לכאן בשבת." מיס. הארדווד חייכה חיוך קפוא, ואז נפנפה בידה לעברי בתנועת סילוק. יצאתי מהכיתה, ממורמרת.

כאשר יום הלימודים הסתיים סוף-כל-סוף, לקחתי את עצמי ורצתי במהירות-הבזק הביתה, מקווה שלפחות המסיבה של ג'סטין תשפר איכשהו את מצב-רוחי הנורא.

ברבע לתשע כבר יצאתי מביתי לעבר ה"מילק-סיטי". לבשתי חולצה לבנה, ארוכה ואוורירית, ומעל וסט שחור כלילה, קליל ומעוטר בנצנצים שיצרו את המילה "רעד". הגעתי ל"מילק-סיטי" בחמישה לתשע, וכבר מצאתי את ג'סטין עומד שם, ממתין לבואי.
"היי, ג'סט-" קולי דעך למראהו. הוא נראה יפהפה מתמיד. שיערו הזהוב היה מסורק, אך שערות סוררות עדיין בצבצו להן מקרקפתו. הוא לבש חולצה בצבע שחור ועליה כתמים מכוונים בצבע ירוק זרחני, מכנסי ג'ינס לבנים ונעלי ספורט. עיניי הענבר שלו זרחו לאור חצי-הירח שכבר נגלה בשמיים. הוא הביט בי מופתע, וחייך לעברי.
"היי, לונה, מה קורה?" שאל בהרמת גבה, בצורה כזאת שגרמה לי לצחוק.
"אממ.. חוץ מזה שעדיין לא השלמתי את השיעורים בפיזיקה והם למחר, והמורה למתמטיקה הענישה אותי…. אני בסדר גמור!" חייכתי אליו בציניות.
"הו, צר לי עלייך, באמת," הוא הביט בי בשעשוע, "טוב, המסיבה הולכת להיות במועדון "נייטדראנקס", במרחק חצי רחוב מכאן."
צעדנו זה לצד זו בדממה, מאזינים לקולות האנשים המשוחחים בדרכם לבתיהם.
"ג'סטין, תשמע, חברה שלי אמרה לי-" עמדתי לספר לו על השיחה של קייטי עם עוד כמה בנות ששמעתי לפני כמה ימים, על כך שבעוד זמן-מה הוא יופיע במועדון הכי פופולרי בעיר, "מיוזיק דארק", אך כבר הגענו ל"נייטדראנקס" ולא הספקתי לדבר איתו על כך, וכבר נכנסו לשם.
ידעתי באותו רגע שאני רוצה לברוח משם.
המועדון היה מפוצץ בבני נוער ובאנשים מגיל 20-25, רווקים, כנראה. היה שם ריח חריף של אלכוהול, ועיניי צרבו. המוזיקה רעמה, מרעידה את הרצפה שהייתה מורכבת מלוחות שחורים שצבעי הניאון, אשר הבזיקו מכדור הדיסקו שהשתלשל מהתקרה והסתובב סביב צירו, השתקפו בהם. הבר היא מלא באין-סוף כיסאות שעליהם ישבו אנשים, דיברו, צחקו ושרו עם המוזיקה. היו כאלה שרקדו בצורה מטורפת לגמרי, והתנגשו באחרים שאחזו בידיהם כוסות משקה, והכוסות נפלו בקול חד וצורם והתנפצו לרסיסים. מיד ניגש בחור צעיר מאחורי הדלפק וטאטא את שברי הזכוכית, ואף אחד לא שם לב לכלום.
"אה.. ג'סטין.." מלמלתי במבוכה, אך הוא כבר לא עמד על ידי. מיד נתקפתי בהלה עזה, היכן הוא? התרוצצתי במועדון, עד שמצאתי אותו יושב לבר ושותה משהו. התקרבתי אליו בחשש מה. הרחתי דבר-מה שגרם לאפי לצרוב, וראיתי שהניחוח החריף והמשכר נבע מהמשקה של ג'סטין.
"ג'סטין, מה זה?" שאלתי בחרדה מהולה בכעס-אימהי.
הוא הביט בי בתימהון, ואז החל לחייך כמי שאבדה עליו שפיותו. אחזתי בכתפיו וטלטלתי אותו, אבל הוא פלט גרעפס מסריח וקולני וצחק. צעדתי מעט אחורנית, אך המשכתי להתבונן בו בדאגה. בפתאומיות הוא קם ממושבו, צעד לרחבת הריקודים, תפס בידה של נערה בסביבות גיל ה-16 והחל לרקוד איתה. היא לא התנגדה, ונתנה לו לסחוף אותה בריקוד גס ולא-הולם. הסתכלתי עליו בתדהמה. הנער הזה היה שיכור לחלוטין. הרגשתי ביד מלטפת את גבי ומתחילה לשוטט מטה, אך בזריזות וחדות אחזתי בה בחוזקה לפני שהגיעה לישבני. מאחורי ניצב נער שתוי בעל שיער בתספורת קוצים, בלונדיני, שרוסס בצבע כחול בקצוות, ועיניו החומות נראו מטורפות.
"בא לך לרקוד קצת, מותק?" הוא חייך.
לא טרחתי לענות לו, והחלתי לפלס את דרכי בפחד בין הרוקדים הצעירים והמשוגעים, וניסיתי להימלט ממועדון השתויים הזה. הריח החריף צרב לאפי, אך באופן כלשהו גם גרם לי לערפול-מוחי, והרגשתי שאני רוצה לשתות גם קצת. רק שלוק קטן. אבל אז נערתי את ראשי בבהלה מופרזת, והבנתי שהריח המשכר משפיע עליי. בסופו של דבר הצלחתי לצאת מהמועדון, אך אז הרגשתי ששארית מהאנרגיה שנשארה לי מתנקזת מגופי, וחשתי בריקנות ועייפות. אני לא בטוחה איך הגעתי הביתה, אבל כשנכנסתי התמוטטתי על הספה בסלון. נאנחתי בהקלה, אך כשהרמתי את מבטי, נתקפתי חרדה נוראה. אמא שלי עמדה מהעבר הנגדי של שולחן הסלון הקטן, ונעצה בי מבט זועם.
"תגידי לי, למה המורה שלך צריכה להתקשר אליי לפני שעה ולהגיד לי שנענשת עקב איחור?! למה את חוזרת בשעה 1:16 בלילה?! ולמה את יוצאת בכלל מהבית לפני שסיימת להשלים את השיעורים בפיזיקה?! ולמה את מסריחה כל כך?!" צרחה האם. נדמה היה שעוד שנייה ועיניה הזועמות יצאו מחוריהן. "לכי להתקלח מיד, ושלא תעזי ללכת לישון לפני שאת מסיימת את שיעורי הבית שלך! ואל תדאגי, גברתי הצעירה, לונה אוון צ'ארלס, את תענשי בחומרה!"
היא הסתלקה בסערה, ונתנה לי לשקוע בספה.

אחרי שהתקלחתי, הרגשתי רעננה יותר, והוצאתי את מחברת הפיזיקה שלי. פתחתי אותה בשיעורי הבית מאתמול, והתחלתי לעבוד. אך לא הצלחתי שלא לחשוב על מה שקרה במועדון, ועד כמה אני מאוכזבת מעצמי.