בדרך אל החופש – פרק 12

-נקודת המבט של אשלי-

אוקיי, תהיה פעם אחת שנסיים שיחה בלי שהוא יבקש ממני לנשק אותו? מה הבעיה שלו!? הוא מטריף אותי! לפני רגע הוא צעק עלי כאילו הוא עוד שניה הולך לדקור אותי עם המזלג ועכשיו הוא כולו מצמיד אותי אליו מבקש ממני לנשק אותו?! ברצינות?!

"חשבתי שאמרת שאני מנשקת גרוע." פלטתי ישר, מנסה להשתחרר מהאחיזה שלו, מה שגרם לו להצמיד אותי אפילו עוד יותר אל גופו. יכולתי להרגיש בבירור את החלק התחתון של גופו צמוד אל הירכיים שלי, מה שהקשה עוד יותר על המחשבה שלי ועל קצב פעימות הלב שלי.
"אני נותן לך הזדמנות להוכיח לי אחרת.." הוא קרץ לי, קולו פתאום נשמע מלא בתשוקה.
אוקיי, לזה בהחלט לא ציפיתי.
"אני לא צריכה להוכיח לך כלום." אמרתי בפנים חתומות, מנסה לא להסתכל על השפתיים המלאות, הלחות והמגרות שלו שרק קרצו לי וגרמו לראשי להימשך אליהן.
"את לא צריכה. אבל בתוך בתוכך.." הוא התחיל לרכון אלי, מצמצם כל מרווח בין ראשינו. "את.." הוא התקרב עוד יותר. "יודעת.." הוא השעין את מצחו כנגד המצח שלי. "שאת.. רוצה.." הוא דיבר בקול נמוך ומגרה, גורם לפרפרים להתפרע בתוך בטני, גורם לצמרמורות עזות לתקוף אותי בין רגע. יכולתי להרגיש את נשימותיו על פניי, שפתיו החלו להבריש את שפתיי, נוגעות לא נוגעות בהן, גורמות לי להתפוצץ ולהתפרע בתוך עצמי. אני רוצה אותו. אני רוצה לנשק אותו, אני רוצה להרגיש את התחושה המשכרת הזו שהרגשתי בפעם הראשונה שהתנשקנו. בפעם הראשונה שהתנשקתי בחיי. הרגשתי את שפתיו מתחילות ללחוץ מעט על שלי, הוא עומד לנשק אותי, ואני עומדת לוותר על כל החומות להחזיר לו נשיקה.. אבל בדיוק אז שמעתי מישהו מכחכח בגרונו מאחורינו, וזה גרם לי לקפוץ בבהלה, ולהתנגש במצחו של הארי בכאב. פאק! יש לו מצח חזקה! דחפתי ממני את הארי, שכבר לא אחז בי, ושפשפתי את מצחי בידי, מסתובבת לראות את ליאם עומד בכניסה למטבח עם מגבת כרוכה סביב מותניו. ואוו.. הגוף שלו בהחלט ניראה טוב.
"הפרעתי לכם?" הוא שאל בנימוס, נכנס למטבח ועושה את דרכו אל המקרר. הוא ניראה נינוח מידי לאור העובדה שהוא כרגע ראה אותי ואת הארי קרובים אחד אל השני יותר מתמיד. הבטתי בהארי עם לחיים סמוקות, ולא יכולתי להתעלם מההבעה המרוצה שהייתה על פניו, מהחיוך הזחוח הזה שהאיר את עיניו בניצוץ מסוים. מה הוא כל כך מרוצה מזה שליאם ראה אותנו ככה? בא לי לקבור את עצמי!
"ל-לא.. לא קרה פה כלום. לא הפרעת." גמגמתי בשקט, ולא ידעתי מה לעשות, אז פשוט יצאתי במהירות מהמטבח, עושה את דרכי למעלה אל החדר, טורקת את הדלת מאחורי.
מה לעזאזל קורה לי?! אני חייבת להספיק לתת לו להשפיע עלי ככה.

-נקודת המבט של הארי-

ניסיתי להסתיר את הפנים המרוצות שלי. יופי, ליאם צריך לדעת שהיא שלי. שהוא לא יכול להתקרב אליה. היא שלי.
אבל.. לא. היא לא יכולה להיות שלי. מה קורה לי לעזאזל?! אני חייב להתרחק ממנה. אני לא יכול להמשיך לשחק בשתינו. אבל אני לא יכול.. היא מהפנטת אותי.. כל דבר שהיא עושה מושך אותי אליה. אפילו לא איכפת לי שהיא המיסה לי את האייפון במיקרוגל, כי גם אז, הצחוק שלה והתגובה שלה היו הכי מקסימים וכובשים שיש. אני משתגע, זהו זה. אני בטוח מתחרפן. אם זאת הייתה בחורה אחרת עושה את זה, הייתי מתפרץ עליה. בטח ובטח שלא הייתי הולך ומבקש ממנה לנשק אותי. אבל איתה הכל שונה. וזה לא יכול להיות ככה. אני לא יכול להיות כל כך צבוע איתה. זה לא מגיע לה. אם היא רק הייתה יודעת את האמת.. היא בחיים לא תדבר איתי יותר. את זה אני יודע בוודאות. אסור לה לדעת את זה. לעולם. לא עכשיו, לא בשום רגע במהלך שלושת החודשים הקרובים שהיא תהיה איתנו.

"אז החלטת שאתה רוצה אותה?" ליאם הוציא אותי ממחשבותיי. הוא עמד מולי, נשען על האי.
"לא. אני לא רוצה אותה." אמרתי בהחלטיות.
"זה לא ניראה ככה."
"אל תאמין למה שאתה רואה. אני סתם משחק איתה.." כן, אני יודע שאני נשמע מניאק.
"למה?" ליאם ניראה כאילו הוא מתחיל להתעצבן או משו. יכול להיות שהוא באמת מרגיש אליה משהו? אחרי הפרידה שלו מדניאל זה ניראה כאילו אף אחת לא מעניינת אותו יותר. בכל מקרה, זה כבר לא ככה כנראה. כי אשלי עניינה אותו. רואים את זה עליו.
"לא יודע.. אני אוהב שהיא מתעצבנת.." היא ניראית חמודה שהיא מתעצבנת. את זה כמובן לא אמרתי בקול רם.
"האז, היא לא סתם עוד אחת מהרחוב.. היא הבת של הנשיא.." הוא אמר לי בביטחון, מסתכל עלי ישירות אל העיניים.
"נו ו..? זה שהיא הבת של הנשיא אמור להזיז לי?" גיכחתי.
"זה אמור להזיז לך. חוץ מזה, היא בן אדם טוב. זה לא מגיע לה."
"מאיפה אתה יודע שהיא בן אדם טוב? החלפת איתה בדיוק משפט וחצי." התעצבנתי עליו. הוא לא מכיר אותה בכלל. אם כבר, אני זה שאמור להכיר אותה, אני ביליתי איתה יותר זמן מהם.
"לא קשה לראות עליה את זה הארי. היא רגישה." מה שנכון נכון. היא רגישה, היא פגיעה.. נזכרתי במבט הפגוע שהיה על פניה אז בבית שלה, שהיא יצאה בוכה מהחדר של אבא שלה. נשבר לי הלב לראות אותה ככה.
"היא ילדה גדולה." אמרתי בציניות ובזלזול. "היא לא צריכה את ההגנה שלך ליאם." לפתע, קלטתי בזוית עיניי צל מתפרס על הרצפה, ממש מחוץ למטבח, ולאור העובדה שרק אני ליאם ואשלי בבית, הבנתי שאשלי ירדה הרגע מלמעלה, והיא מקשיבה לנו. זה הרגע. אם אני רוצה להתרחק ממנה, אני צריך לגרום לה לשנוא אותי. לקחתי נשימה עמוקה, יודע שאני הולך לשנוא את עצמי ולהצטער על כל מילה שאני הולך להגיד עכשיו. אבל אני חייב, אין ברירה אחרת. עדיף ככה.
"חוץ מיזה, ליאם. אני אשחק במי שבא לי וכמה שבא לי. זה לא עניינך." ניסיתי להישמע הכי מזלזל והכי מניאק שאפשר. "אם אני רוצה, אני ישחק באשלי ואני יגרום לה ליפול לרגליי, אני יקבל ממנה מה שאני רוצה, ואז אתה תוכל ללכת ולאסוף את השאריות שאני ישאיר לך ממנה." ליאם הסתכל עלי בשוק, לא מבין מאיפה המילים האלו באו. האמת, אני בעצמי בהלם ממה שאמרתי. אולי הגזמתי קצת? התחלתי להרגיש רע עם עצמי, זזתי באי נוחות על הכיסא, מסתכל על המבט ההמום של ליאם. בחיים לא דיברתי ככה על בחורה, ואני גם בחיים לא ידבר ככה. אבל.. אני.. פאק.
"מה לעזאזל זה היה?" ליאם פלט בהלם. הוא פתח את פיו להמשיך לדבר אבל אז דעתינו הוסחה ברגע שאשלי נעמדה בכניסה למטבח, דמעות בעיניה. הלב צנח לי לתחתונים, מתכווץ ומתרסק לחתיכות למראה הפגוע שבעיניה.
"אתה.. חתיכת.." היא פלטה, בקושי מדברת בין היבבות שנפלטו מפיה, החזה שלה עולה ויורד בנשימות כבדות, היא נראתה כאילו קשה לה להכניס אויר לריאותיה.
"אשלי.." ליאם מלמל והביט בה ואז בי. ניסיתי להיראות חסר הבעה, ניסיתי להראות כאילו זה לא איכפת לי, כאילו זה לא שבר אותי לראות אותה ככה, בגללי.
"בחיים.. בחיים לא דיברו עלי כ-ככה.." היא מחתה את הדמעות מעיניה, רק כדי לתת לחדשות לזלוג במקומן. "ב-בן זונה. יא א-אפס. עלק כובש.. א-אל תתקרב אלי יותר בחיים שלך, הארי סטיילס. מהיום אתה אוויר!" היא פלטה בכאב, ויצאה מהמבטח, רצה למעלה במדרגות ויכולתי לשמוע אותה ממלמלת 'בן זונה' בדרכה למעלה. זהו זה. זה נעשה. אין דרך חזרה. אני אוויר בשבילה.
"מה יש לך? ממתי אתה מדבר ככה לבחורות?? פאק הארי.. מה?.." ליאם פלט בתדהמה, וכשהוא ראה שאני לא מתכוון לענות לו הוא יצא מהמטבח, כנראה עושה את דרכו למעלה, לאשלי.
פיניתי לו את הדרך. עכשיו הוא יוכל ללכת ולנחם אותה, להרים אותה ולהחזיק אותה. ואני ישאר להביט בזה מהצד. עדיף לה להתייחס אלי כאוויר, ולהיפגע ממני, מאשר לדעת את האמת.
אסור לה לדעת את האמת.

השענתי את המרפקים על השולחן וטמנתי את ראשי בין ידיי. כן. הגזמתי. בהחלט עברתי את הגבול. שלושת החודשים הבאים הולכים להיות סיוט. לראות אותה ואת ליאם מתקרבים.. פאק! למה הסכמתי לזה בכלל!? למה דווקא אני?! והכי גרוע שאסור לי לספר לאף אחד.. זה רק אני עם זה. פאקינג לבד.
"אשלי!" שמעתי פתאום את ליאם צועק מלמעלה, ואז שמעתי מישהו רץ במדרגות למטה- כנראה אשלי. היא נכנסה למטבח, מבטה יורק אש, נשימותיה כבדות, ועיניה אדומות מבכי. היא התקרבה אלי, לא נותנת לי זמן להגיב, וברגע הבא הרגשתי את היד שלה סוטרת ללחי שלי, גורמת לראש שלי להסתובב. פאק! יש לה יד חזקה! סובבתי את ראשי אליה בחזרה, מחזיק בידי את הלחי הממש שורפת אני חייב לציין. הבטתי בה, לא אומר מילה. אין לי מה להגיד. זה מגיע לי.
"אם אתה חושב שאתה גבר.. אתה טועה. כי גבר לא מדבר ככה על בחורות." היא אמרה במרירות, בארס. אין שום זכר לאשלי המתוקה והעדינה שיצא לי להכיר היום בצהריים, ברגע היחיד בו נתנו לכל המסכות לרדת ודיברנו מהלב. "אתה נמושה! אתה.. אתה.. אתה מניאק! זבל של בן אדם! אני מרחמת על המעריצות שלך, שלא יודעות מי אתה באמת!!" היא המשיכה בארס, עיניה מלאות בשנאה ובגועל בזמן שהיא הסתכלה עלי. "איכס..! פשוט, פשוט גועל של בן אדם!" הורדתי את היד מהלחי שטיפה נרגעה. ראיתי את ליאם נכנס למטבח, הפעם לבוש.
"חשבתי שאני אוויר בשבילך." אמרתי וניסיתי לחייך את החיוך הכי ציני שיכולתי. היא הסתכלה עלי בהלם, פיה נפער בתדהמה. היא לא ציפתה לתגובה הזו ממני. "נחמד לדעת שעדיין יש לי השפעה עליך.." אוח, הארי! סתום את הפה! תפסיק לעשות את זה יותר גרוע ממה שזה!
"קח." היא זרקה על השולחן שטר של מאה דולר, מתעלמת מההערה שלי. "זה על המספרה היום. אני לא צריכה את הטובות שלך. ואני אשלם לך על האייפון." היא הסתובבה ויצאה מהמטבח, שנייה אחרי זה שמעתי את דלת הכניסה של הבית נטרקת. לאן בדיוק היא הולכת? היא לא מכירה את האזור. נאנחתי בקולניות.
"ליאם, צא אחריה. היא לא מכירה את האזור. הילדה הזו נזק, היא עוד מסוגלת להידרס או משו." מלמלתי בלי להביט בו אפילו, תחושות האשמה מתחילות לחלחל אלי עם כל רגע שעובר.
"פתאום איכפת לך ממנה?" הוא אמר בציניות ויצא מהמטבח, ואז מהבית.
ברור שאיכפת לי ממנה. בגלל זה אני עושה את כל זה. כי פאקינג איכפת לי ממנה.