בדרך אל החופש – פרק 13

-כעבור שבוע-
-נקודת המבט של הארי-

התיישבתי על הכיסא בחדר האיפור. אנחנו עולים להופעה עוד שעה וחצי והגיע תורי לשבת מתחת לידיים הכישרוניות של קרוליין. כן, כן.. קרוליין.. אשלי סירבה לכל מגע איתי. ולמען האמת, גם אם היא לא הייתה מסרבת, אני בעצמי לא הייתי נותן לשיער ולפנים שלי להתקרב אליה. היא הייתה משחיטה אותם. אני דיי בטוח שהיא מסוגלת לגלח לי את התלתלים או משו.
היא בהחלט קיימה את מה שהיא אמרה לי. נהייתי אוויר בשבילה. במשך השבוע האחרון היא הביטה בי אולי פעמיים, וגם זה כי ליאם היה לידי והיא כנראה הסתכלה עליו. קיוויתי שמתי שהיא תשנא אותי, אני לא אחשוב עליה יותר. קיוויתי שהידיעה שהיא לא סובלת אותי ומתעבת אותי, תעזור לי להוציא אותה מהראש. למעשה, בדיוק ההפך קרה. חשבתי עליה יותר מאי פעם. המבט הפגוע שלה רודף אותי, המילים שלה- 'אני מרחמת על המעריצות שלך שלא יודעות מי אתה באמת'- נחרטו לי עמוק בראש, מסרבות לעזוב. היא התעלמה ממני לחלוטין, ואני אפילו לא יכול להאשים אותה. הגזמתי עם מה שאמרתי. יכולתי להגיד כל דבר אחר, אבל לא, למה שאני ישלוט במה שאני אומר? אין לי אפילו את האפשרות לבקש ממנה סליחה, פשוט כי לא מגיע לי. לא מגיע לי שהיא תסלח לי. אבל זה הורג אותי, זה שובר ומרסק אותי כל פעם מחדש לראות אותה עצובה. כי זה מה שהיא הייתה. במשך השבוע הזה לא ראיתי אותה מחייכת אפילו פעם אחת. היא כל הזמן הייתה עם הראש מושפל, בקושי מדברת, מסרבת לכל מגע עם העולם. והרגשתי רע עם זה. זו אמורה להיות החופשה שלה, זו אמורה להיות ההזדמנות שלה להכיר את העולם, לצאת מהבועה של הבית שלה, מהבועה שההורים שלה עטפו סביבה כדי להגן עליה מהעולם.
נאנחתי, מנסה להוריד את האבן שמכבידה לי על הלב, ללא הצלחה.

"הארי?? הארי!" קולה של קרוליין החזיר אותי בחזרה למציאות.
"אה? מה?" שאלתי בבלבול כשפתחתי את עיניי, מביט קדימה על ההשתקפות של קרוליין במראה.
"אני שעה מדברת איתך! אתה רוצה להגיד לי שלא הקשבת למילה שאמרתי?" היא אמרה בעצבים.
"מה.. אני.. לא, מצטער. לא הייתי פה.." מלמלתי, מכסה את פניי עם ידיי, מושך את ידיי למטה, מותח טיפה את עור הפנים. כן, זה עד כמה אני מיואש.
"מה קרה לך סטיילס? מישהי אמרה לך לא?" היא גיחכה. למען האמת, זה כבר מתחיל לעלות לי על העצבים שכולם חושבים שאני איזה סוג של זונה ממין זכר. לא הכול קשור אצלי לבנות. זה רק התדמית שההנהלה המזדיינת הזו יוצרת לי כדי להיות חביב הבנות. בדיוק כשפתחתי את פי לענות לה, הדלת של החדר נפתחה.

"היי קרול, אני צריכה את המברשת הרחבה של המייק אפ ואת ה-" אשלי קפאה במקומה כשעיניה פגשו בהשתקפות של עיניי במראה. לא ידעתי מה לעשות, לחייך? לא לחייך? להגיד משו? לפני שהספקתי להגיב, היא הסיתה את עיניה מהמראה, פונה לקרוליין. "לא משנה." היא מלמלה במהירות ויצאה מהחדר, סוגרת את הדלת אחריה. נהדר. פשוט נהדר.
"אז מה הסיפור שלכם?" קרוליין שאלה מתעניינת.
"אין שום סיפור." מלמלתי בשקט, משפיל את מבטי אלי ברכיי.
"סטיילס, דבר. אני יודעת שקרה משהו. מאז שבוע שעבר היא בקושי מדברת, ואני דיי בטוחה שזה בגללך. אז דבר." היא מרחה את קרם הלחות, או מה שזה לא יהיה, על פניי בזמן שהיא דיברה. הרמתי את עיניי אליה.
"למה את חושבת שזה בגללי?" אשלי אמרה לה משו? לא, לא יכול להיות. אחרת היא לא הייתה שואלת אותי מה קרה.
"כי אתה היחידי שהיא לא מדברת איתו, איינשטיין." היא אמרה בזלזול.
"זה לא עניינך." אמרתי בטון כזה שירמוז לה שאני סיימתי עם השיחה הזו.
"קדימה סטיילס, דבר אלי א-"
"אמרתי שזה לא עניינך!" הרמתי עליה את הקול, קוטע אותה באמצע המשפט. הסתכלתי עליה בעצבים, והיא נראה המומה בדיוק לשנייה לפני שהבעתה התחלפה להבעה עצבנית. ברגע אחד היא הרימה את ידה ותפסה לי את פניי ביד אחת, לוחצת על הלחיים שלי וגורמת לשפתיים שלי להשתרבב טיפה החוצה. אוקיי, לזה לא ציפיתי.
"תקשיבי לי ותקשיב לי טוב, חתיכת אידיוט. אני לא עדינה וילדה טובה וסותמת את הפה כמו חברה שלי, אז זו פעם אחרונה שאתה מרים עלי את הקול." הו, אין לה מושג עד כמה חברה שלה -לא- סותמת את הפה. היא יודעת להגן על עצמה טוב מאוד. המילים שלה עדיין מתנגנות לי בראש בריפיט. קרוליין לא נתנה לי זמן להגיב, ולמען האמת גם לא יכולתי לדבר בגלל האחיזה שלה בפניי. "דבר שני, אשלי היא החברה הכי טובה שלי, וזה ברור שעשית לה משו." היא הסתכלה עלי בעיניים יורקות אש, והטון שלה היה קשוח. "אני לא יודעת מה עשית, טיפש קטן, אבל כדאי מאוד שתתקן את זה, ושחברה שלי תחזור להיות עם שמחת החיים שהייתה לה לפני שהיא פגשה אותך. אני ברורה?" לא יכולתי להגיב, אז פשוט הנהנתי בראשי, לא מעיז להפנות את מבטי מעיניה. היא ניראת מטורפת עכשיו ואני בהחלט לא רוצה להתעסק איתה. היא הביטה בי עוד שנייה ארוכה ואז שחררה את ידה מפניי, גורמת לי באינסטינקט לאחוז את פניי. ואוו, האחיזה שלה הייתה יותר חזקה ממה שחשבתי, זה אשכרה כאב לי קצת.
"מה אתה מסתכל??" היא פלטה בארס כשהיא קלטה שאני עדיין מסתכל עליה בהלם מהזעם שתקף אותה לפני שנייה. עכשיו הזעם תקף אותי.
"את יודעת שאני יכול לפטר אותך על מה שעשית עכשיו, נכון?" אמרתי לה בפנים חתומות, מראה לה עד כמה אני רציני. וכן, הייתי רציני. אף אחד לא ידבר אלי ככה. במיוחד לא מי שאמור לעבוד בשבילי.
קרוליין הסתכלה עלי לשנייה ארוכה, ולבסוף חיוך עלה על פנייה, והיא התחילה לגכח.
"אני ניראה לך צוחק?" שאלתי אותה בעצבים. איך היא מעיזה לצחוק לי בפנים ככה? מי לעזאזל היא חושבת שהיא? היא בסך הכל עובדת פשוטה פה בהפקה.
"שנינו יודעים שאתה לא יכול לפטר אותי." היא שילבה את ידיה כנגד החזה שלה, מסתכלת עלי במבט מוזר, כאילו אני אמור להבין משו.
"אני חושב ששנינו יודעים, שאני כן יכול." קמתי מהכיסא, משלב גם כן את ידיי אל החזה שלי, מביט בה במבט רציני. החיוך עדיין על פניה.
"אני יודעת הכל, טיפש קטן." היא יודעת הכל? מה זה אמור להביע? מה היא יודעת?
"את יודעת מה?" שאלתי בבלבול.
"אני יודעת הכל על ההעסקה הפתאומית שלנו פה, סטיילס. אני יודעת שהלכת לדבר עם פול, אני יודעת על ההסכם הקטן שלכם, אני יודעת הכל." פי נפער לרווחה, המום. לא, לא יכול להיות.. אני היחיד שאמור לדעת את זה. איך היא יודעת לעזאזל?!
"אני מקווה מאוד לטובתך, שלא אמרת כלום לאשלי." הסתכלתי עליה במבט מאיים.
"אל תאיים עלי. וברור שלא אמרתי כלום, מה אני ניראת לך טיפשה כמוך?" תחושת הקלה שטפה אותי, גורמת לשרירי להרפות מהמתח שתקף אותי פתאום. אסור שאשלי תדע. זה יהרוס הכל.
"מעניין מה אשלי תחשוב על זה שהחברה הכי טובה שלה מעורבת בזה." אמרתי לה, חיוך ציני על פניי. אנחנו בתוך זה ביחד. אין ברירה. לפחות זה לא הכל נופל עלי לבד. לפחות עוד מישהו חוץ ממני יודע. לפחות יש לי עם מי לדבר על זה..
"אם אני נופלת, אתה נופל יחד איתי, סטיילס." היא פלטה, רעל נשפך ממילותיה.
"אני כבר נפלתי.." מלמלתי בשקט, מתיישב חזרה על הכיסא, נאנח. "היא לא רוצה שום קשר איתי. תאמיני לי, אני כבר נפלתי…" פאק. מה קורה לי? למה זה כל כך משפיע עלי שהיא לא מדברת איתי?
"אתה אוהב אותה.." קרוליין אמרה פתאום, אני לא יודע אם זה זאת הייתה שאלה או הצהרה.
"אני לא יודע.." מלמלתי בשקט. יכול להיות שבשבוע וחצי הזה שאני מכיר אותה בעצם התאהבתי בה? זה יכול להסביר את ההשפעה שלה עלי. אבל.. איך אפשר להתאהב במישהו בשבוע? זה לא אפשרי.. נכון?
"אני באמת לא יודע.." מלמלתי שוב, עוצם את עיניי.