בדרך אל החופש – פרק 14

-נקודת המבט של אשלי-

'… ומה שעושה את זה יותר גרוע, זה שאני צריכה לראות אותו כל יום, כל היום. אני מנסה להתעלם, מנסה לא להסתכל, אבל הוא נמצא בכל מקום. מן הסתם, אנחנו עובדים ביחד. לכל מקום שאליו הוא הולך, אני הולכת. אבל, לפחות יש לי קצת נחת מתי שאני לא עובדת. כשאני לא עובדת, אני מסתגרת במלון, מסרבת לצאת איתם. מסרבת לצאת איתו.
המילים שלו עדיין לא יוצאות לי מהראש, פוגעות בי כל פעם מחדש. איך יכולתי לטעות כל כך לגביו? איך לא ראיתי את זה בא? אימא צדקה. היא הזהירה אותי שלא לבטוח באנשים, והיא צדקה. אני בטחתי בו, למרות שהוא היה מעצבן אותי רוב הזמן, אבל עדיין, מאיזושהי סיבה לא ברורה אני בטחתי בו. אולי בגלל זה שהוא סוג של הציל אותי מהבלונדיני במועדון. אולי בגלל שהוא היה הנשיקה הראשונה שלי. אולי זה בגלל הרגע שחלקנו אז במדרגות אחרי הריב עם אבא, אולי מהרגע בו הוא שאל לשלומי לפני שנכנסנו לבריכה אצלי בבית, ואולי ממה שהוא עשה בשבילי במספרה.
השורה התחתונה היא, שבטחתי בו, והוא פגע בי. הוא שבר אותי לרסיסים. כל ההתנהגות הזו שלו הייתה רק כדי להשיג אותי? רק כדי לקבל ממני מה שהוא רוצה?? מה בדיוק הוא רוצה?
אוף. די אשלי, תפסיקי לחשוב על זה. עבר כבר שבוע! אבל.. זה לא יוצא לי מהראש.. כל פעם שאני רואה אותו בא לי לבכות.. בחיים לא פגעו בי ככה.. בחיים לא דיברו אלי ככה.. בחיים לא השפילו אותי ככה. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אין לי חשק לכלום. אפילו העובדה שקיבלתי את החופשה שרציתי כל כך הרבה זמן לא מעודדת אותי. מה זה שווה שקיבלתי את מה שאני רוצה אם אני לא נהנית? כל מה שאני חושבת עליו זה למה הוא אמר את מה שהוא אמר. מה עשיתי לו? למה זה מגיע לי? למה-'

דפיקות בדלת הסיחו את דעתי. הרמתי את הראש מהיומן שלי, מסתכלת על דלת החדר הסגורה.
"מי זה?" שאלתי בקול עייף. אין לי כוח לכלום, אין לי כוח לאף אחד.
"אני.." קרוליין ענתה לי מבעד לדלת. סגרתי את היומן ודחפתי אותו מתחת לכרית. הסתובבתי ונשכבתי על הגב בזמן שקראתי לה להיכנס. היא פתחה את הדלת ונכנסה, מתיישבת לידי על המיטה.
"אממ, אנחנו יוצאים למועדון הערב.. את רוצה לבוא?" היא שאלה אותי, מסתכלת עלי במבט מתחנן, כנראה כי היא כבר יודעת מה תהיה התשובה שלי. אותה תשובה שהיא מקבלת כבר שבוע.
"לא. לכי, תהני." אמרתי בעיניים עצומות, מניחה יד אחת על המצח. זה הזמן לעשות את עצמי כאילו כואב לי הראש, אחרת היא לא תרפה ממני.
"אל תשחקי אותה כאילו כואב לך הראש, אש'. אני מכירה אותך. למה את לא רוצה לצאת איתנו? זה בגלל סטיילס הדפוק הזה?" עיניי נפקחו לרווחה כששמעתי את השם שלו. קרוליין הסתכלה עלי במבט מעוצבן, כנראה מבינה מהמבט ומהתגובה שלי שזאת בדיוק הסיבה.
"למה את לא מספרת לי מה הוא עשה לך? אני יגמור את האידיוט הזה!" לא יכולתי שלא לחייך על התגובה שלה. קרול תמיד הייתה הפילפלית מבין שתינו, זאת שגורמת לכל הבנים לשקשק ממנה ומעמידה אותם במקום.
"החיוך הזה אומר שיש לי אישור ללכת ולסרס אותו?" חיוך התפשט על פנייה, מה שגרם לי לצחוק בקול. אני מתה עליה. היא תמיד יודעת איך לעודד אותי.
"קרול, באמת שאין לי כוח למועדון. חוץ מזה, פעם אחרונה שיצאתי איתך למועדון, כמעט אנסו אותי.." הזכרתי לה את התקרית עם הבלונדיני. מה שהיא לא ידעה, שזה שה"אביר על הסוס הלבן"- כן, ככה היא קראה לו- הוא בדיוק זה ששבר לי את הלב וגרם לי להיות ככה כל השבוע.
"אוי, תעשי לי טובה. הבלונדיני בקושי נגע בך! את לא תיכנסי להריון מנגיעה על הכתף, אני מבטיחה לך." אה כן, היא גם חסרת טקט, וולגרית, ואומרת את כל מה שקופץ לה לראש, לא משנה עד כמה זה גס או לא במקום. בקיצור, מסנן מוח-פה אצלה לא קיים. או שקיים והיא פשוט מתעלמת ממנו. אני היותר מרוסנת מבין שתינו. כמה מפתיע..
"קרול.. די. אמרתי שלא בא לי וזהו. את יודעת שאם אני אומרת משהו, אז את לא תצליחי לשכנע אותי. אם יש משהו שלקחתי מאבא שלי, זה העקשנות." קמתי מהמיטה, הולכת לכיוון הארון, מוציאה את הפיג'מה שלי.
"כן, דווקא את הפאקינג תכונה הזאת לקחת מאבא שלך." שמעתי אותה ממלמלת לעצמה, אבל העדפתי להתעלם.
"תהני, קרול. אל תחליפי נוזלים עם יותר מידי גברים.." חייכתי אליה וקרצתי לה.
"לפחות את מחייכת, זה כבר סימן טוב." היא קמה מהמיטה והתקרבה אלי. "מחר, אם אנחנו נצא, אני לא הולכת לקבל 'לא' כתשובה!" הנהנתי, יודעת שמחר אני שוב אגיד לא, אבל אני יעשה הכל רק שהיא תעזוב אותי עכשיו. היא חייכה אלי וחיבקה אותי, שנייה אחרי זה היא כבר יצאה מהחדר.
התקרבתי אל המיטה, מניחה את הפיג'מה עליה, ואז קלטתי את הפלאפון של קרול. היא שכחה אותו פה. טוב נו, בטח היא עוד שנייה תקלוט שהוא לא עליה והיא תבוא לקחת אותו.
הורדתי את החולצה שלבשתי, והרמתי את החולצה של הפיג'מה, מתכוונת ללבוש אותה, ובדיוק אז נשמעה דפיקה בדלת. חייכתי לעצמי, היא קלטה מהר הפעם.

"כנסי.." צעקתי לה והרמתי את הפלאפון שלה מהמיטה. הסתובבתי לכיוון הדלת כדי לזרוק לה את הטלפון, וזה בהחלט לא מה שציפיתי לראות.
"ידעת שאני בא וכבר התפשטת? ישר ולעניין אה?.." חיוך מתגרה היה על פניו, וזה הרגע בו קלטתי שאני עומדת מולו, בלי חולצה, עם חזייה.
"הארי!" צרחתי עליו והסתובבתי בתנועה חדה, כמעט מועדת, מפנה לו את גבי. ליבי הלם בחוזקה כנגד בית החזה שלי, שעלה וירד בכבדות. פאק, הוא ראה אותי עם חזייה. פאק. אשלי. תתאפסי על עצמך. תזוזי, תעשי משו! תתלבשי למען השם! הזזתי את ידי כמעט בצורה אוטומטית, ולבשתי את החולצה בתנועה חלקה ומהירה, עדיין מתנשמת בכבדות.
"פרינססה, את לא הראשונה שאני רואה עם חזייה. אל תתרגשי יותר מידי." שמעתי אותו סוגר את הדלת ומתקדם לכיווני. הרגשתי את דמי מתחיל לבעבע בתוכי, גורם לעורי לרתוח. הוא עוד מעיז לבוא אלי לחדר? להזמין את עצמו פנימה?? הוא עוד מרשה לעצמו לקרוא לי פרינססה ולפלרטט איתי?? הוא אשכרה מפלרטט איתי?? אין לו בושה?? מרוב שהייתי עסוקה במחשבותיי, לא שמתי לב אפילו להארי, שנעמד עכשיו בדיוק מולי, בצד השני של מיטת היחיד שבחדר שלי.
"התגעגעתי לצורה שבה את נושכת את השפה שלך שאת לידי…" עיניי נפקחו לרווחה כשהסתכלתי עליו, החיוך הזחוח והדבילי הזה שאני כל כך שונאת מרוח על פניו.
"עוף. לי. מהחדר. עכשיו!" את המילה האחרונה, צרחתי עליו.
"אנחנו צריכים לדבר." הוא אמר ברוגע, ונשכב על המיטה שלי, ידיו משולבות מאחורי ראשו, ורגליו מוצלבות אחד על השנייה לאורך המיטה. הוא רציני??
"אני לא מדברת עם בני זונות. עוף מפה." אמרתי דרך שיניים חשוקות, מרגישה כאילו אני הולכת להתפוצץ מעצבים כל רגע.
"יחסית לילדה העדינה שאת אמורה להיות, את מקללת דיי הרבה, את יודעת?" הוא חייך אלי בחיוך חצוף. "ציפיתי שהבת של הנשיא תהיה יותר… מנומסת.." אה כן? אין בעיה.
לא יודעת על מה חשבתי באותו רגע, אבל שנייה אחרי שהמילים הללו עזבו את פיו, התכופפתי אל המיטה ותפסתי את שולי השמיכה בשתי ידיי, ובתנועה אחת חזקה ומהירה משכתי את השמיכה מעלה, גורמת להארי להתגלגל ממנה אל הרצפה. שמעתי קול פליאה, חבטה אחת חזקה, וכמה אנחות כאב. כנראה הוא דפק את היד, או אפילו יותר טוב- את הראש, על השידה ליד המיטה. לא נורא, מגיע לו.
"זה מספיק מנומס בשבילך??" צעקתי לו ושמטתי את השמיכה מידי, נותנת לה ליפול בבלגן בחזרה על המיטה. הוא לא ענה. "זה לא מספיק לך? קום ועוף לי מהחדר!" אין קול ואין עונה. מהמקום בו עמדתי, יכולתי לראות רק את כף ידו של הארי, שנפרסה על הרצפה. שאר גופו הוסתר על ידי המיטה. צמרמורת עזה תקפה אותי פתאום. למה הוא לא עונה? הכרחתי את עצמי להזיז את רגליי, וצעדתי מסביב למיטה, מגיעה לצד השני. הארי היה שכוב על גבו, מילימטר ליד השידה. רגליו נפרסו קדימה ונשמטו, הן היו רפויות. היד השנייה שלא ראיתי ממקודם נשמטה ונחה מתחת למיטה. הוא לא זז. למען האמת, הוא ניראה כאילו הוא מת.
"הארי?" הזזתי אותו טיפה עם הרגל שלי, רואה את גופו נע מעט עם המגע שלי, ומפסיק לנוע כשהזזתי את הרגל שלי ממנו. "ה-הארי?? זה לא מצחיק! קום!" אוקיי, פה התחלתי לפחד. יכול להיות שהוא דפק את הראש שלו על השידה? אומייגד. הרגתי את הארי סטיילס..

ליבי הלם בחוזקה, הרגשתי את ראשי מתחיל להסתחרר, הכל נהיה מטושטש מסביבי. הרגשתי את החרדה מבעבעת בי, מתפשטת בכל עורקיי, גורמת לי להחסיר כמה פעימות וכמה נשימות. התכופפתי במהירות והתיישבתי על ברכיי לידו, סוטרת קלות ללחי שלו, מנסה להעיר אותו.
"הארי? לא.. בבקשה אל תעשה לי את זה! הארי!" הוא לא הגיב. לקחתי את ידי וקירבתי אותה לעיניו. משכתי את עפעף ימין שלו מעלה, חושפת למולי את העין הירוקה שלו. אבל ברגע ששחררתי את האצבע שלי, העין שלו נסגרה שוב. לא, בבקשה לא. תזוז! תראה סימן חיים! משו!
קירבתי אצבע אחת אל אפו. אוי אלוהים. אני לא מרגישה שום אויר על האצבע. הוא לא נושם! הוא לא נושם!!!
"הארי!!" צעקתי, מרגישה איך דמעות מתחילות למלא את עיניי, גורמות לי לראות מטושטש. ליטפתי את פניו, מסירה כמה תלתלים מהמצח שלו. לא, לא, לא, זה לא קורה לי. לא יכול להיות.. לא..
"לא, אל תעשה לי את זה.. נו, הארי.. תתעורר…" הרגשתי את קולי נשבר, והדמעות זלגו מעיניי. לראות אותו שוכב מולי, לא זז, גרם לקרקע להתפוגג מתחתיי, גרם לעורי להצטמרר. הרגשתי מועקה מכוננת לי בחזה, הרגשתי כאילו חור קטן מתחיל להיפער בליבי, חור שרק הולך וגדל משנייה לשנייה. הנחתי את ראשי על החזה שלו, איפה שהלב. הרגשתי איך תחושת הקלה מתפשטת בתוכי. הלב שלו פועם. הרמתי את ראשי, פניי קרובות אל פניו של הארי, ידי מלטפת את הלחי שלו.. איך לעזאזל אני אמורה להעיר אותו!?
אני צריכה לקרוא לעזרה. זה מה שאני צריכה לעשות.
"קרול.. היא תדע מה לעשות.." מלמלתי לעצמי ובאתי לקום, אך בשנייה אחת, משום מקום, הרגשתי יד אוחזת בעורף שלי, עיניו של הארי היו פקוחות, ולפני שהבנתי מה קורה, הוא משך את ראשי אל שלו, ושפתינו נפגשו.